ימים עמוסים. בין הגאולה של פורים לגאולה של פסח, עם הבחירות, הטילים וב"ה עם כל הניסים שסובבים אותנו וגם ההכרה של נשיא ארה"ב טראמפ ברמת הגולן כחלק מישראל. בעומס הזה, אירוע מלפני שבועיים כבר כמעט פורח מזכרוננו. לפני כשבועיים בפיגוע משולב של דקירה וירי בצומת ליד היישוב אריאל, נרצחו החייל החייל גל קיידאן הי"ד והרב אחיעד אטינגר הי"ד.
הרב אחיעד אטינגר הותיר אחריו אישה ושניים עשר יתומים. הוא היה ראש ישיבת "עוז ואמונה" ומילא שליחות חשובה בדרום תל אביב, לקרב יהודים לאבא שבשמיים ולהיות בית חם לכל יהודי באשר הוא, מתוך רצון לבנות גשר בין העולמות, לחבר את הנשמות של כולנו לתורה הקדושה.
ביום הפיגוע, עבר הרב אטינגר ליד הזירה, הוא יכול היה לברוח, אבל כשראה את המחבל הארור מכוון את הנשק כלפי אישה שהיתה שם, החליט במסירות נפש, בעוז ובאמונה, לחתור למגע עם המחבל, דרך את נשקו וירה בו, אבל אז המחבל ירה ברב אטינגר ופצע אותו קשה. למרבה הצער של כולנו, נפטר הרב למחרת מפצעיו.
באותו יום נולד תינוק, בן משפחה לאותה אישה שניצלה ולאחר שבעת ימי האבל על הרב אטינגר, ביום השמיני, היתה ברית לאותו תינוק. ברית מצמררת במיוחד, של טבע ומעל הטבע. בנו של הרב אחיעד ישב על כיסא הסנדק והתינוק נקרא בשמו - אחיעד. כי אנשים אחים אנחנו, אחים לעד. הפסוק "ואומר לך בדמייך חיי" היה מרגש יותר מתמיד.
בחיים יש לנו הנהגה ניסית ויש הנהגה טבעית. וכך מסביר הבן איש חי: כשבני ישראל ראויים, הם זוכים להנהגה ניסית וכשהם לא ראויים, הקב"ה מתנהג בהנהגה טבעית. שתי ההנהגות האלו רמוזות גם בשיר השירים - "משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים". ההשגחה הניסית היא ממש "משגיח מן החלונות", כמו אמא שמשגיחה מהחלון על הילדים שמשחקים בחצר והם מרגישים מוגנים ושמורים.
ויש "מציץ מן החרכים" – הנהגה טבעית, כשהקב"ה רואה אותנו ואנחנו לא רואים אותו. אלו הם הרגעים שאנחנו לא מצליחים ולא מבינים להיכן נעלמה ההשגחה. אז אנחנו מנסים שוב ושוב, כמו משה רבנו בשבעת ימי המילואים, מעמיד ומפרק את המשכן שוב ושוב.
הרי כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" והנה המשכן בנוי, אבל זה לא קורה. כי זה בא לומר לנו, גם הקשיים הם מאת השם, כדי שנמשוך אמונה לתוך העשייה הטבעית. להבין שגם הטבע הוא ממנו יתברך.
כתוב "הנה זה עומד אחר כותלנו". כביכול יש איזה קיר שמפריד בינינו לבין ההנהגה הניסית והשכינה. מהו אותו קיר? טמטום הלב שלנו, קהות החושים שלנו וההחמצה של ההשגחה הפרטית. ההבדל בין משגיח מן החלונות לבין מציץ מן החרכים, תלוי בנו. אם ננקה את עצמנו ונדע שהכל מלמעלה, נהיה ראויים להנהגה הניסית.
אז בתקופה של נקיון כללי, פסח. אפשר לקבל כוחות גם לנקיון שלנו. "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה'". איך מנקים את עצמנו? האקונומיקה של הנפש היא השתיקה. כמו שכתוב במסכת אבות "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". אז עדיף שנתחרט על מילה שלא אמרנו, מאשר על מילה שאמרנו. וידום אהרן, נאמר בפרשתנו.
הברייתא של רבי פנחס בן יאיר שכתובה במסילת ישרים, בה נאמר כי התורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי נקיות. זהירות - אלו מצוות לא תעשה, לגדור גדרים. זריזות מתייחסת למצוות עשה. נקיות זו זהירות במחשבה ובכוונת הלב. את שלושת הדברים האלו לומדים גם מהפסוק - "ושמרתם את המצות" וחכמינו ז"ל דורשים - "ושמרתם את המצוות".
הדרך של הכנת המצות כוללת בתוכה את כל השלבים, זהירות – בהכנת המקום של המאפיה והכשרתו. זריזות – באפיה תוך ח"י רגעים ונקיות - כאשר תוך כדי אומרים - "לשם מצת מצווה", שלא יהיה היסח הדעת מהמצווה.
חשוב גם בנקיון של הבית, שלא יהיה לנו היסח הדעת מהמצווה עצמה, לא לשכוח מה מנקים. מנקים את החמץ שבבית וגם את החמץ שבחיים, זה שגורם לנו להחמיץ את ראיית ההשגחה הפרטית, לא לשכוח את ההנהגה של עצמנו, להיות בשמחה ולא סתם ב"אובססיה" של נקיון ולהכנס לכעס ולחץ.
אם הבית שלנו יהיה נקי ומושלם, קירותיו צבועים מחדש, אפילו הריצוף הוחלף, האישה עם הבעל לומדים את הלכות הפסח ישר והפוך, תהיה מפה חדשה ואורחים ומטעמים ויין טוב, כל עוד לא נבין לאיזה תהליך עצום אנחנו מכניסים את עצמנו עכשיו בניקיונות, לא יצאנו ידי חובת פסח!
מוטלת עלינו החובה להכין גם את עצמנו, להגשים את האמונה, לגלות את האלוקות, בכל דבר ודבר. הקב"ה זיכה אותנו במציאות שבה אחרי המעשים נמשכים הלבבות. כך מתוך הנקיון, בדיקת וביעור החמץ, אנחנו בעצם זוכים להכשיר את הנפשות שלנו, להכיל את ההארה ואת ההשפעות של חג הפסח וזה דבר עצום ונפלא.
וכשאנחנו נעשה פה את כל הפעולות מתוך שמחה, כמו אדם המוצא שלל רב, זהו המסלול שלנו לאוצר הגדול, של גילוי ההנהגה הניסית. זה לא ליחידי סגולה. כל אחד מסוגל אליה דרך העשייה, דרך בדק הבית וגם דרך הניקיונות. אם נזכור שהמטרה שלנו היא לא רק בית נקי, אלא הנקיות של הלב. לא נסיח את הדעת מהאמונה והאמת של העולם הזה.
אז כאשר אתם מנקים את הפירורים בפינות, זכרו לחפש בתוך הנפש שלנו גם את השאור שמעכב, את הכעס, את ההקפדה, הגאווה ב"כוחי ועוצם ידי". נקו אותם ופנו מקום לאמונה ולשמחה. גם אם הילד מלכלך בטביעות אצבעותיו הקטנות את החלון שהרגע ניקית, זכרי שזו החיצוניות ויותר חשוב לנקות את הכעס שבפנימיות ותני לו מטלית שינקה גם הוא.
יש לך הזדמנות להנהיג בעצם מהפכה רוחנית בבית ולהאיר אותו באור של אמונה. לפתוח את התריסים ולהרגיש את אבא שבשמים מסתכל עלינו, משגיח מן החלונות. אלו עם טביעות האצבעות של הילדים, שלו, שלנו. אנחנו ננקה את הבית והוא יסייע לנו לנקות את הלב.