בספר איל המלואים, שחיבר רבי אריה יהודה לייב קארו (קרוב רחוק של רבי יוסף קארו, אילן היוחסין מופיע בתחילת הספר), הובא משל נאה: מלך אחד יצא עם שריו ופמליתו לצוד ציד. במהלך הציד, פגשו רועה צאן צעיר לימים יושב ומנגן בעוגב. פנה אליו המלך, שאל אותו לשמו ומה מעשיו, שוחח עימו מעט והתפעל מחכמתו הרבה.
לקח המלך את הנער לביתו, גידלו כאחד מבניו, ודאג לו לכל צרכיו. לכשגדל מעט, מינה אותו לשר האוצר בממשלתו, והנער - שכבר לא היה כל כך נער - לא אכזב, והיה מנהל את האוצר ביושר ובנאמנות, ובמומחיות רבה. השרים האחרים, לעומת זאת, קינאו בו מאד, וכל הזמן רק טיכסו עצות איך יוכלו להפטר מהשר החדש שזה מקרוב בא. ניסו לספר למלך בגנותו של השר, שלחו שליחים למלך, אבל המלך - איש חכם - הבין מה כוונתם האמיתית, ולא הסכים לשמוע על השר האהוב עליו שום שמץ של פסול.
עברו שנים, והמלך מת ויקם מלך חדש אשר לא ידע ולא הכיר את שר האוצר. ראו השרים, וניצלו את ההזדמנות שנקרתה בדרכם. באו והוציאו את דיבת השר באוזני המלך, וסיפרו לו ששר האוצר מועל בכספי הממלכה. המלך החדש האמין לשרים, והחליט לעשות מעשה. שלח המלך לקרוא לשר האוצר, ואמר לו: בעוד ארבעה שבועות, אני בא עם כל השרים האחרים לחדר האוצר, ואנו רוצים לבדוק אם כל הכסף שצריך להיות שם אכן נמצא. חלילה לך, אם יחסר דבר אחד.
ענה השר - אין לי מה להסתיר. יבוא המלך ושריו היום אל חדר האוצר, ותראו שלא חסר שום דבר, איני צריך ארבעה שבועות להתארגנות. הלכו לראות. ואכן, ראו שכל מה שאי פעם היה למלך נמצא שם, לא חסר אפילו הדבר הקטן ביותר, ולא זו בלבד, אלא הכל מסודר בסדר מופתי שיוכלו לראות בקלות אם חסר משהו או לא.
אמר המלך, נכון, לא חסר כאן דבר, אבל ברצוני לבוא לביתך, לראות אם אין שם אוצרות רבים שהצלחת לגנוב ולהעלים שלא נשים לב אליהם. ענה השר - בשמחה, בואו. חשבו בליבם, שכשיגיעו לבית יראו בית מפואר שכל כולו כסף וזהב בהט ושש ודר וסוחרת, אבל ממש לא, שר האוצר התגורר בבית פשוט לחלוטין, נאה ויפה, אבל כלל וכלל לא מפואר.
סיירו בבית וראו ששר האוצר אכן היה ישר לחלוטין, ולא לקח לעצמו דבר שלא כדין. אך לפתע ראו דלת נעולה. מה יש שם? פנה המלך לשר. שר האוצר גמגם מעט, ניסה להתחמק, ולאחר מכן פנה למלך בתחינה - אנא, רחם עלי, ואל תפתח את החדר הזה. אבל, ככל שבכה והתחנן יותר, כך עלה חשדו של המלך עוד ועוד. ציווה המלך לפתוח את החדר. ומה ראו בחדר? מקל, תרמיל, ועוגב. וזהו.
שאל המלך את שר האוצר לפשר הדבר. ענה לו - רועה צאן הייתי, ומוניתי לשר האוצר, בכל יום אני נכנס לחדר הזה כמה פעמים, כדי שלא תזוח דעתי עלי, וכדי שלא אמעל חלילה בכספים, ותמיד אזכור שפעם הייתי רועה צאן, ואין לי במה להתגאות.
* * *
מוקדש לשר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון שהורשע היום בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
הצגת כל התגובות