נחמד ואף ראוי להציג את יחסיו של שמעון פרס המנוח עם היהדות החרדית, והדת בכלל, כטובים ביותר בתנאים הסביבתיים האפשריים במגבלות החיים הציבוריים בישראל. אך נראה כי דווקא אין זה מכבודה של האישיות הדגולה שהלכה לעולמה לעוות באופן כה גס את המציאות.
זה בטח לא עושה טוב לנשמתו של הנשיא התשיעי כשמציגים אותו כשה תמים, ללא אידאולוגיה משל עצמו, שרק נכרך אחר המפלגות החרדיות ועסקניהן בהתאם לאינטרס הפוליטי ברגע נתון מסוים. האמת דורשת את שלה: העמידו דברים על דיוקם.
לפיכך, רגע לפני שהנשיא התשיעי נטמן בחלקת גדולי האומה כשלראשו המטאפורי מוצמדת תווית ה'קדוש' היהודי, מוטב להיזכר בחלק מהעובדות שטלטלו בשעתו את היהדות בארץ ובתפוצות: בנאום של שר החוץ פרס בכנסת, ב-1994, הוא התבטא מעל הדוכן כי "לא כל מה שדוד המלך עשה, מוצא חן בעיני" (עפ"ל); כעשור לפני כן, ב-1982, פעל פרס נמרצות כיו"ר האופוזיציה כדי לקבע בתודעה הבינלאומית שישראל "טבחה" במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון בכך שכביכול תמכה בזה בחשאי - תוך הכפשה של מדינת היהודים באזני שונאי ישראל העולצים; לא הרבה לפני שמונה לנשיא, תקף פרס בבוטות בכמה הזדמנויות: "אם הרבנים יקבעו מיהו יהודי, אנו נקבע מי הם רבנים".
כך שצדיק גדול הוא אף פעם לא היה.
מכינים את הקבר של פרס (צילום: ynet)
למרבה ההפתעה, כך או כך, נראה כי מהמנוח עתיר ה"זכויות" נחסך לפחות תהליך מייסר אחד, המצפה לחוטאים רבים בעת הקבורה: חיבוט הקבר. כידוע, אחד מהחששות הגדולים של צדיקי הדור הוא מפני עונש זה הנחשב לקשה ביותר ומי שמתארו באופן הנאמן ביותר, הוא האר"י הקדוש - מגדולי המקובלים הנודעים בדורות האחרונים שייסד דרך חדשה שזכתה לכינוי "קבלת האר"י" - הכותב כך:
"ובזה תבין ענין חבוט הקבר, וזה עניינו, והוא כי אחר מיתת האדם ואחרי קבורתו בעפר הארץ, אז תכף ומיד, באים ארבעה מלאכים, ומשפילים קרקע הקבר, ומעמיקים אותו למטה, ונשאר חלל בקבר כשיעור קומת האדם הנקבר שם - ואז מחזירים נפשו בגופו כמו בחייו. והטעם הוא, לפי שהקליפה היא דבוקה עדיין וקשורה עם הנפש ועם הגוף ואיננה נפרדת מהם, ולכן צריך שיחזור נפשו בגופו ביחד".
וגדול חכמי הקבלה ממשיך בתיאורו האותנטי: "...ואז המלאכים הנזכרים אוחזים בו כל אחד מקצה, ומנערים אותו, וחובטים אותו במקלות של אש, כדרך שאוחזים בטלית בשתי קצוותיה, ומנערים אותה מן האבק הנדבק בה, עד שנפרדה מהם הקליפה ההיא לגמרי, ולכן נקרא חבוט הקבר, כאדם שחובט טליתו ומנערה".
מחריד כל לב. מצמרר.
אך יש גם סוג של עצה, ואולי נכון יותר לכנות את זה כמזל מאחר ואין ביכולתו של בן אנוש לשלוט בכך: "כל הנקבר בערב שבת אחר חמש שעות ביום, ושעה חמישית בכלל, אינו רואה חבוט הקבר", מבטיח האריז"ל, וטעמו עמו, "כי קדושת שבת מפריד ממנו הקליפה בלי צער חבוט הקבר".
שמעון היקר, יקר למשפחתך ויקר למוקיריך הרבים הכאובים את לכתך - ניצלת. בזכות "קדושת השבת המפרידה".
הצגת כל התגובות