אנו ממשיכים בתרומתינו הצנועה לקופות הצדקה השונות, ועורכים היכרות עם הצדיקים אשר הם מתפללים על ציוניהם. הפעם נתקלנו בעלון של 'ועד הרבנים', בו התפללו השלוחים על ציונו של הרה"ק ר' ישראל דוב מוולעדניק זיע"א, בעד מי שתרם לקופה כמה מאות שקלים.
התפרסם, שהרה"ק מוולעדניק אמר, שאצלו – כל מי שיחזיק בידית הדלת, כבר יוושע. חיפשנו וחיפשנו, ולא מצאנו מקור לזה בספרים. אבל מצאנו כמה מעשים עמוקים מיני עומק, על הרה"ק מוולעדניק והרבי ה'צמח צדק' זיע"א. לא מלאנו ליבנו לגעת בגוף המעשים הנוראים ההם, והננו מביאים אותם ככתבם וכצורתם.
איש אחד שהיה חשוך בנים, בא תמיד אל הרבי ה'צמח צדק' לבקש ברכתו, והרבי היה דוחה אותו. פעם אחת נעתר לו הרבי ה'צמח צדק', ואמר לו: לשנה הבאה אשתך חובקת בן. אך בתנאי אחד: בדרכך הביתה - לא תעבור דרך וולעדניק. אם תיכנס אל הרבי מוולעדניק ותאכל שם שיריים, דע שלא יהיו לך בנים.
האיש יצא שמח וטוב לב, והחליט כמובן, שהפעם לא יסע דרך וולעדניק. כך התנה עם העגלון, ואכן החלו בנסיעה. הגיע יום שישי אחרי הצהרים, האיש ניעור משנתו. והנה הוא בוולעדניק! ולא עוד, אלא שהעגלון אומר לו שמאוחר מאוד, ואין ברירה אלא לשבות בוולעדניק. בלית ברירה ניגש האיש אל האכסניה, אך גמר בדעתו שלא יכנס אל הרבי כל השבת כולה.
בליל שבת אחר הסעודה, לבש בעל הבית את בגד השבת, חגר אבנט וחבש שטריימל, ויאמר אל האורח: הנני הולך אל השולחן של הרבי, בא עימי. האורח אמר לו כי הוא עייף מאוד מהדרך, ואינו יכול ללכת אל הרבי. אך בעל הבית לא ויתר והפציר בו מאוד. האיש התבייש לומר לו שה'צמח צדק' אסר עליו ללכת אל הרבי מוולעדניק, ועל כן הצטרף אליו, אך החליט בליבו שבשום פנים ואופן לא ישב לשולחן, ולא יאכל שיריים, אלא יעמוד על סף הבית ולא יטעם מאומה.
כאשר גמר הרבי לאכול, הרים את עיניו ואמר בקול ניגון: "תפסו את הליטאי ותנו לו מהשיריים". וחזר על דבריו כמה פעמים. האיש שמע את דבריו ורצה להתחמק ולצאת, אבל החסידים תפסו בו והביאו אותו אל הרבי. לקח הרבי קצת שיריים ותחב לתוך פיו של האיש.
כל השבת היה האיש שרוי בבכיה ובצער. מיד במוצאי שבת שכר עגלה, נסע חזרה אל הרבי ה'צמח צדק', וסיפר לו את כל אשר קרהו. אמר לו הרבי ה'צמח צדק': מה אעשה לך? הרי אמרתי לך שלא תאכל שיריים מהרבי מווילעדניק!
והאיש חשוך הבנים יצא מביתו של ה'צמח צדק' בלב נשבר ונדכה.
פעם אחת ישבו כמה אברכים לפני הרבי הצ"צ, וסיפרו מופתים גדולים שמראה הצדיק רבי ישראל מוולעדניק: אחד סיפר שבעירו היתה אשה שבעלה עיגנה שנים רבות, ולא ידעו איה מקומו. והיתה אצל כמה צדיקים, ולא אמרו לה דבר ברור. עד שנסעה להרה"ק מוולעדניק, ואמר לה איה נמצא בעלה, וקיבלה ממנו גט.
השני סיפר שבעירו היה איש אחד שיצא מדעתו ר"ל, והיה אצל כמה רופאים, וגם נסע להרבה צדיקים ולא הועילו מאומה. עד שנסעו עימו לוולעדניק ושם נושע והתרפא.
אמר הרבי ה'צמח צדק': "נשים ומשוגעים יסעו לוולעדניק, אך אנשים וחסידים יבואו לליובאוויטש".
אחד החסידים היה צריך לנסוע לאיזה מקום, והחליט שיעבור גם בוולעדניק. בדרך היו שלגים ורוח חזקה, ונסעו מעט, ומעט הלכו ברגל. לוולעדניק הגיעו בערב שבת, חצי שעה קודם הדלקת הנר. וישאל החסיד את אנשי העיר איך נותנים שלום לאדמו"ר. ויענוהו, שילך לאדמו"ר, ובעת שיצא האדמו"ר מהחדר ויאמר 'שבתא טבא', אז יתן לו שלום.
וילך החסיד אל האדמו"ר, וישב בפרוזדור הבית ויחכה. בינתיים העמיק מחשבתו במאמר עמוק ששמע על 'אין ערוך לך ה' אלוקינו'. לפתע פתח האדמו"ר את הדלת, ויאמר לחסיד בזה הלשון: "אין ערוך לך ואין זולתך, אביסל גיפארון אביסל גיגאנגען, גוט שבת! גוט שבת!" [-קצת בנסיעה וקצת בהליכה, שבת שלום!]. והחסיד נבהל מאוד, אשר האדמו"ר כיוון למחשבתו וידע את הקורות אותו.
אחר כך הלך לאכול בשולחן האדמו"ר. והרבי מוולעדניק היה עושה תנועות גדולות, שגרמו לאנשים חדשים לתמיהה גדולה. גם אותו החסיד תמה על תנועותיו. ויאמר האדמו"ר פתאום: "אסור להרהר אחר הרבי בשעה שיושבים עם הרבי בשולחן אחד". ויבהל החסיד מזה עוד יותר.
אחר זמן היה החסיד אצל הרבי ה'צמח צדק'. ויספר לו את כל המעשה. ויאמר ה'צמח צדק': "דער וולעדניקער איז אקליינער אינגל: וואס ער זעט, דאס דערציילט ער" [-הוולעדניקער הוא ילד קטן: כל מה שהוא רואה, הוא מספר].
הרבי הקדוש מוולעדניק אמר: לחסידי חב"ד יש רובה מלא אבק שריפה, יכולים הם לירות בו ויודעים היכן לירות, אבל חסר הניצוץ שיבעיר את האבק-שריפה.
כשאמרו זאת לרבי ה'צמח צדק', אמר: עלינו להשפיע דעת בעם, כהכנה לביאת המשיח. אז יתקיים הייעוד 'ומלאה הארץ דעה את ה'', ואת הניצוץ החסר – יצית משיח צדקינו.
הצגת כל התגובות