הציבור החרדי בחלקו אינו רואה ביום העצמאות סיבה למסיבה.
אני דווקא רואה דבר מאד משמח שקרה ביום הזה. הוקמה המדינה.
מה משמח? ב"ה זכינו שמיום שקמה המדינה, הקב"ה שומר עלינו בהשגחה פרטית מכל מיני מזיקים ופגעים שקמו קמים ויקומו עלינו, ואלמלא המדינה לא היו.
שערו בנפשכם שלא היתה מדינה, האם אותו רשע, ללום שמו, היה יכול לנסות לקעקע את מוסדות הקודש החרדים? לא ולא. לא היה לו בג"צ לפנות אליו, לא היתה משטרה לאכוף את חוקיהם, ובכלל המוסדות לא היו מתוקצבים משום גורם, ולאף אחד לא היתה זכות לומר מילה.
שערו בנפשכם שלא היתה מדינה, האם מישהו היה מנסה לגייס בני ישיבות ולהפריע להם בעבודת הקודש? לא ולא. לא היה צבא, לא היה אכ"א, ולא עריקים.
זוכרים את שינוי, שהקב"ה הציל אותנו מידם? אלמלא המדינה לא היתה שינוי, לא היינו תחת איומים, ולא זוכים לישועה.
ב"ה זכינו, והוקמה המדינה, שכולה נסיונות, מדינה שהיא כלי מלא יסורים של אהבה. אנו זוכים ל"חיוכים" מלמעלה בכל יום ויום. אנו - וגם הקטנים שבעם - זוכים לראות ישועת ה' עין בעין.
אשרינו שהוקמה לנו מדינה.
ומצד שני, ביום הזכרון לחללי צה"ל, אני עצוב. זהו יום עצוב, זה יום שבו אנו רואים שאחינו הטועים אינם מבינים כיצד עליהם לזכור את יקיריהם.
אילו רק היו זוכים הורי החללים להבין, שתרומת ספר תורה, ספר קודש או עשרה שקלים לצדקה, יעזרו לחללים הי"ד הרבה יותר מצפירה...
אילו רק היו מבינים השכולים למיניהם, שלזכור זה לא רק במשך דקה אחת של צפירה, אלא "וצדקתו עומדת לעד", מי שזכה שיעשו מצוות לעילוי נשמתו, בכל רגע ורגע הוא נזכר. הוא קיים, הוא ישנו. אולי מת, אבל חי וקים.
אילו רק היו מבינים, שהתועלת שאנחנו, החרדים, מביאים לנשמותיהם של בניהם/יקיריהם החללים, הוא גדול ועצום לאין שיעור יותר מעמידה של דקה בלי לעשות כלום.
אכן, יום הזכרון לחללי צה"ל הוא יום עצוב, ויום העצמאות הוא יום שמח.
הצגת כל התגובות