מחשבות ספסל // עזרא מאירוביץ'

(צילום: עזרא מאירוביץ')

לחג הפסח יש כינויים רבים; חג הפסח, חג האביב, חג החירות. אנשים מפזרים אחד לשני איחולי יציאה מעבדות לחירות.

מהי אותה חירות? ומדוע אנשים כה חרדים מאותה חירות ומצד שני כה רוצים אותה? אנשים מפנטזים על החופש, אך בו בזמן חוששים ממנו לא פחות.

לכאורה, נראה כי חירות היא ערך מקובל ואף פופולארי, על פניו, אנשים חותרים לחופש כל חייהם. אנשים נמשכים לחירות, ישנה משיכה פנימית וקיומית לחופש, ומנגד אנו פוגשים התנגדות לחירות.

באדם קיימים שני כוחות מנוגדים, מצד אחד הרצון והתשוקה לצמיחה ושינוי ומצד שני כוח השימור. יותר מכך, ישנו פחד מובנה באדם, לייצר תנאים מאפשרים שינוי וצמיחה. כמו לכל דבר בחיים, גם לחירות יש מחיר, חוסר הוודאות בתוצאת השינוי היא מחיר שלעתים קשה לשלם אותו.

בחג הפסח אנו עוסקים בתמה המרכזית שהיא היציאה מעבדות לחירות. על פניו, נשאלת השאלה, למה שלא ירצו בני ישראל שסבלו כל כך הרבה במצרים לצאת משם?

אנו עדים להתנגדות מוחלטת בקרב 80% מבני ישראל, שלא יצאו ממצרים. אותו כוח של שימור, כוח ההתנגדות שגורם לאדם לחשוש ולפחד שמא יהיה גרוע יותר, שמא היציאה ממצרים תרע איתם, היא זאת ששימרה אותם במצב הקיים. אמונתו של השמרן היא שיכול להיות גרוע יותר, ולכן, עדיף להישאר במקום הידוע, גם אם הוא גובה מחירים נפשיים ופיזיים רבים.

כל החג, אנו מדברים על יציאה לחירות- בעיניי המושג הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה אלמנטים, אחד החשובים בתוכו הוא כי החירות היא המאפשרת לאדם תנאים בסיסיים לצמיחה והתפתחות. בני ישראל התקשו להתמודד עם חוסר הוודאות שהייתה כרוכה ביציאה לחופש. עוד נאמר: " לא יכלו לדבר עימו מקוצר רוח ומעבודה קשה" בני ישראל היו בשעבוד פיזי ומנטלי כה חזקים, שלא הייתה להם אפשרות לפתח בעצמם את התקווה והאמונה כי יכול להיות טוב יותר, אלא הם חששו שמצבם יורע. לכל אורך הדרך, מהרגע שמשה הצהיר על היציאה ממצרים והחדיר בהם את החלום לחירות, הביעו מצד אחד רצון לצאת ומצד שני התנגדות רבה.

כל אדם נולד עם פנטזיית החירות, לתוכה הוא גדל ומתוכה הוא חי. אנו עדים לכך בהקבלה נפלאה להתפתחותה הפסיכולוגית של האדם. תינוק נולד בתלות מוחלטת לאמו, הוא עובר תהליך בשנים הראשונות של חייו, מתלות לעצמאות. מצד אחד התינוק נמצא תלוי וחרד מאד בהיעדרות אמו, ומצד שני הוא נמצא בצד השני של הרצף לשאיפה לעצמאות, סקרנות "רוצה הכל לבד", הרצף הוא למעשה בין חירות לאחריות.

עם כל שלב התפתחותי שהוא "כובש", הוא מקבל עוד פיסת חירות, אך במקביל נכנס למציאות של מחויבות ואחריות. האם מזהה תהליך של עצמאות, וכך לאט לאט ובהתאמה לצרכיו, מסירה מעט מן החסות שפורסת עליו.

עם ישראל בתהליך היציאה שלו ממצרים, משול למצב הריוני. בתחילה, בזמן שהותם במצרים, היו כעוברים מתפתחים בתוך בטן האם, היציאה ממצרים היא כמו הלידה, ובמדבר, שם התקיימה תקשורת ישירה עם הקב"ה כדומה לתקופת הינקות- קשר ישיר של תינוק עם אם, וכשהגיעו לארץ ישראל, שם החל תהליך ההתבגרות. כיום אנו עדיין בתהליך ההתבגרות, בצעדים אל עבר הנפרדות שלנו כעם, אל עבר הגאולה, שם נהיה בעצמאות מוחלטת, ואוטונומית.

אז בעצם למה בני ישראל היו במדבר 40 שנה? לתשובה זאת אנו חוזרים לפרשת המרגלים, שם העם אמר "בואו נבדוק את אלוקים"- בשלב הזה עם ישראל קיבל פיק ברכיים, חשבו שזה גדול עליהם ועל כן לא נכנסו לארץ. היחידים שיכלו להכנס הם אלו הנועזים, הם האנשים שיכלו לשים את מבטחם בדבר גדול מהם, ולכן כל דור המרגלים נענשו בשל חוסר אמונם בכוח השינוי ובהצמדות לכוח השימור, כתוצאה מכך, כל הדור המוחלש היה צריך להיכחד במדבר, על מנת ליצור תודעה של אנשים אל עבר תעוזה, כוח שינוי ורצון לצמיחה והתפתחות באופן נועז.

חירות - היא תנאי בסיסי להתקיימות, להתפתחות, לנפרדות, לזהות. היא מרחב עם נוכחות מאפשרת, ותחומה על ידי זהות. הילד נולד לתוך תלות מוחלטת, על פניו אין כל צל של חירות בסימביוזה עם האם, אך ההתפתחות הנכונה היא שעל ידי הבית, הקשר עם האם, היחסים הראשונים, על ידי הידיעה לאן הוא שייך, חווית הקיום שלו בתוך גבולות הבית, כך הוא מגדיר לעצמו זהות, ועל ידי כך מרגיש חופש להתפתח אל עצמאותו.

מאז אותה 40 שנות דור ועד היום, דבק בנו "חיידק" החירות. לכן, כל שליטי העולם עם שאיפות טוטליטריות רואים בנו, עם בלתי משתעבד, עם שכבר המליך ושיעבד את עצמו למלך מלכי המלכים.

אני מאחל לעצמי ולכם הן ברמה הפרטית והן ברמה הכללית להפנים את היותנו בני חורין, ולשאוף לחיות חיי חירות אמיתית, חירות מתוך זהות

חג חירות שמח.