טעימות מהתוועדות יא' בניסן: "אני לא הנושא"

(צילום: חב"ד)

עומדים אנו ביום הגדול והקדוש, יא' ניסן יום הולדתו ה-120 של הרבי מליובאוויטש.

רבים תוהים לעצמם, מה פשר הבהלה וההתרגשות. סך הכל יום הלידה, ועל מה המהומה?

"ובכן", רשמתי כמה נקודות מתוך התוועדות אמש, לבאר "תוקף קדושת היום". במהלך ההתוועדות היו אנרגיות חזקות, ריקודי שמחה אמיתיים וכו'. ומתוך הדברים יובן גם מדוע ולמה? וכהביטוי: לשמחה מה זו עושה.

לפני 37 שנים, יא' ניסן תשמ"ה, נערכה התוועדות רבתי ב-770 לרגל יום הולדתו של הרבי. מיד בפתיחת ההתוועדות הקשה הרבי: היתכן שמתאספים כמה עשיריות מישראל לכבודו של אדם פרטי, לחגוג לו יום הולדת? (אמנם הרבי לא התבטא "מתאספים לכבודי" וכיו"ב, הרבי לא הזכיר את עצמו במהלך ההתוועדות, אבל ברור היה שזו הכוונה, נדיר ביותר שהרבי מתייחס לעצמו באופן בוטה כ"כ)

והרבי החל לבאר שבאמת ההתאספות היא לא לכבודו של אדם פרטי, אלא לכבוד תורת הבעש"ט, ולכבוד תורת חסידות חב"ד. חסידים מחפשים כביכול תירוצים על מה לחגוג, והכל במטרה לשמוע עוד מאמר חסידות.

לבאר זאת סיפר הרבי על רב גדול בישראל, שהיה קטן בגופו ונמוך קומה, ופעם אחת מישהו זלזל בו על כך. נענה אותו רב ואמר: אני אמנם קטן, אבל הכסא (עליו אני יושב) הוא גדול. הוי אומר: אני זה לא הענין, הכסא עליו אני יושב הוא הענין.

וכך סובב הרבי שכל הענין של יא' ניסן זה עוד סיבה לחגוג לא את כבודו הפרטי אלא את ממלכת חסידות ליובאוויטש ואת הרעיון שעומד בבסיס החסידות, החל מהבעש"ט מייסד החסידות הכללית, המשך ברבינו הזקן מייסד חסידות חב"ד ועד לרבי הקודם רבי יוסף יצחק שהחל בתשתית מפעל השליחות ברוסיה ואמריקה.

העולה מכל האמור שהרבי אומר: 'אני לא הנושא'.
ותמצית הרעיון הזה היא היא שנולדה ביא' ניסן. הרבי כל מהותו למען הזולת, ולכל לראש 'מפעל השליחות'. מפעל השליחות צועק, "אני לא הנושא", אם צריך אותי בהודו לחלק ליהודים מצות ולהניח להם תפילין, שם אהיה כי היהודים הנידחים שם הם הנושא.
אַי נוח לי להשאר בארץ ישראל, עטוף בקהילה חרדית חברים וכו'… "אני לא הנושא".

מתוך תחושת 'אני לא הנושא' נולד הבעש"ט. הכיצד?

מסופר על אביו ואמו של הבעש"ט שהיו עריריים עד גיל מבוגר, הם הרבו להתפלל לפרי בטן. אביו של הבעש"ט רבי אליעזר היה מהדר במצות הכנסת אורחים, בכל סעודת שבת סעדו על שולחנו עניים ועוברי אורח. ויהי בליל שבת אחת באמצע הסעודה נקישות על הדלת, בפתח רואים יהודי עם תרמיל על כתפו, כל הסועדים פערו פיהם בתדהמה: הרי זה חילול שבת לטלטל במקום בלי עירוב (כך בחו"ל כמעט בכל המקומות). בנוסף לטלטול ההלך הזה היה מדיף ריח רע, ונראה שבגדיו לא כובסו זה עידן ועידנים (באידיש אומרים: א פֵּייגע, כלומר: פגע רע).

רבי אליעזר, אביו של הבעש"ט, לא התרגש וכותיק ורגיל מיד ניגש למלאכה, סידר לו בגדים נקיים והושיב אותו אל השולחן, אח"כ סידר לו גם מיטה. אך ההלך הזה לא עשה חיים קלים, על השולחן הוא אכל בגסות ורעבתנות, דיבר בקול ואח"כ על מיטתו גם נחר בקול. האורחים של רבי אליעזר היו בטוחים שהנה תיכף תפקע סבלנותו והנה עוד רגע קט והוא זורק אותו מהבית, אבל לא, הם טעו. רבי אליעזר התמלא במלוא הסבלנות שבעולם ונתן לאורח את כל מבוקשו.

במוצאי שבת לאחר שהלכו האורחים, וגם האורח הזה בא להיפרד מרבי אליעזר הוא השתנה באחת, לפתע פניו נראו עדינות ביותר, כל הסירחון שנדף ממנו כלה ונמוג, פשוט נעלם. והוא החל לומרלרבי אליעזר: דע לך, אני אליהו הנביא, נשלחתי משמים כדי לנסותך ולבחון אותך, וכיון שעמדת במבחן תזכה שיולד לך בן שיאיר את העולם.

ואכן זכה רבי אליעזר הלא הוא אביו של אור האורות הבעש"ט הקדוש.

זה הסיפור מלמדנו עד כמה צריך להתאזר בעוז ובגבורה עבור הזולת, למרות שהוא לא בא לי בטוב, שלא לומר בא לי גרוע. הוא מפריע לי בגשמיות, הוא מפריע לי ברוחניות… אבל "אני לא הנושא". זו תמציתה של תורת החסידות. הקב"ה הוא הנושא, ואני החייל - צבאות ה' - בשירותו.

הרב וייצנדלר סיפר שפעם הגיע החסיד הרב שלום דוב בער וולפא להגרב"ד פוברסקי לבקש הסכמה על ספר שכתב, הסכמה על הספר הוא לא נתן, אבל שאלה חשובה הוא שאל:

אתם מפרסמים תמונות של הרבי, מחלק דולרים, מחלק כוס של ברכה, מתוועד, מחלק מטבעות לצדקה לילדים, רוקד ומרקיד את הקהל. אבל כל זה לא מתאר את הרבי עצמו, הרבי הוא הרי גָאֵון הגֶאֵונִים (הניקוד לפי המבטא הליטאי), הוא יושב שעות ע"ג שעות ביום ובלילה ולומד גמרא לעיונא, רש"י תוס' רמב"ן ריטב"א וכו' וכו'. למה לא מפרסמים תמונה של הרבי כשהוא לומד?

ביאר הרב ויצנדלר, ללמוד זה עבור עצמי, הידע שלי, הגדלות שלי, הרבי זה לא מה שהוא לומד לעצמו, אלא מה שהוא נותן לזולתו. זו תמציתו של רבי בישראל, מה יוצא לעם ישראל מהתורה שלמדתי.

בשנים עברו, כרטיס טיסה היה דבר יקר המציאות, ומכיון שכל חסיד רוצה ליסוע לרבי, וכסף אין, היו עושים הגרלות. כל חסיד היה משתתף בסכום קצוב ובין כל המשתתפים היתה נערכת הגרלה. הַזוֹכֶה בַּגוֹרָל היה מאושר עד הרקיע, אף הרבי התייחס אליו כאל איש ציבור, הוא טס עבור כל משתתפי ההגרלה. אי לכך הוא היה מקבל מקום מיוחד בתפילות ובהתוועדויות של הרבי (בדרך כלל, בגלל העומס ב-770 היו מקומות שמורים מראש, כל אחד היה צריך לתפוס מקום כדי שיוכל לתצפת על הרבי בהתוועדות/תפלה וכו', כמובן שבגלל ריבוי האנשים היו דחיפות ולא כל אחד הצליח למצוא מקום טוב גם לתפלה וגם להתוועדות וכו'. הזוכה בגורל היה מקבל מקום נוח גם לראות וגם לשמוע).

פעם אחת היתה הגרלה על כרטיס טיסה לרבי לקראת ראש השנה, הַזוֹכֶה בַּגוֹרָל היה הרב זימרוני ציק ע"ה, שליח הרבי מלך המשיח בבת-ים. הוא כהרגלו מכיון שנדבק ברבי ובמשנתו לא נח לרגע והיה הולך ומזכה יהודים, וכך הגיע עת התקיעות אצל הרבי, ובדרך כלל היה מקום מיוחד עבור הַזוֹכֶה בַּגוֹרָל, אך הרב זימרוני איננו בנמצא. אחרי התפלה התעניין הרבי אצל המזכיר הרב לייבל גרונר למה הַזוֹכֶה בַּגוֹרָל לא היה נוכח בשעת התקיעות, הלך הרב גרונר לברר. ומה התברר? הרב זימרוני הלך ל"מבצע שופר" (קרי: לחפש יהודים ברחובה של ניו יורק כדי לתקוע להם בשופר). כשאמר זאת המזכיר לרבי הרבי חייך. חיוך רחב במיוחד.

זה בדיוק הענין, לא אני הנושא, היהודי זה שלא שמע תקיעת שופר הוא הנושא. זה בדיוק הענין "קאתי מר (משיח) לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" זה תמצית ענין הגאולה להפנים 'לא אני הנושא', "אני לא נבראתי, אלא לשמש את קוני"

פעם סיפר הרבי בהתוועדות שבהיותו ילד, אז החלה להתפשט 'תורת האבולוציה של דארוין', והיה יהודי מסויים שנדבק מהטיפשות הזו וטען בלהט שהאדם הגיע מהקוף ויש לזה ביסוס מדעי וכו'… והרבי בהיותו ילד החל להתווכח איתו.

המלמד שלי אמר לי - כך אמר הרבי - מה אתה צריך להתווכח איתו, אם זה נוח לו שהייחוס שלו מהקוף שיערב לו.

הוסיף הרב ויצנדלר: אמנם המלמד אמר 'למה לך להתווכח', אבל הרבי אף בהיותו ילד היה איכפת לו. הרבי לא ויתר, הרבי לא רוצה שיהודי ירגיש עלוב כ"כ שהייחוס שלו הוא מהקוף.

ישנו ווארט מהבעש"ט: "במה יזכה נער את אורחו" במה זוכים ל"נער", כיצד זוכים לילדים? "את אורחו" בזכות הכנסת אורחים. זה בדיוק הענין, כשנולד ילד ההורים מסתובבים סביבו, הוא הענין, כך האורח. כך רבי אליעזר אביו של הבעש"ט זכה לבעש"ט הקדוש.

מזה נבין גם "לשמחה מה זו עושה"?

ככל שהאדם מרוכז יותר בעצמו, כך הוא טרוד ודואג יותר, חסר לי זה ואניצריך כך וקר לי וחם לי וכו'. וככל שהאדם יוצא מעצמו ודואג לאחרים כך פחות ופחות הוא ירגיש את מה שחסר לו ומתוך זההוא יוכל להיות "שמח" וזו הדרך להבאת ה"משיח" (אותיות שמח).

וזאת הפואנטה של יציאת מצרים, במקום להיות מרוכזים בעבדות של עצמנו, לצאת מעצמנו ולתת לזולתנו.

בברכת 'גוט יום טוב' לרגל שנת המאה ועשרים.
ובברכת חג פסח כשר ושמח, "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ונאמר לפניו הללוי-ה".

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com