אימון אישי: שינויים? אמא'לה!

כותב השורות (צילום: באדיבות מנחם זיגלבוים)

אפשר להעז להסתכן ולקבוע כי ישנן שלוש מטרות-שאיפות משותפות לרוב בני האדם: להיות שמחים, שהחיים יתנהלו בשלווה ולהצליח (הבריאות כלולה בשלווה...). הסיבות שבגללם אנשים לא תמיד מצליחים לייצר בפועל תודעות אלה – על אף שהם מאד רוצים בכך - קשורות לא רק בחוסר ידע כיצד לייצר אותם, אלא גם בחששות. ישנו קושי אמיתי ומעשי להטמיע הרגלי חשיבה והתנהלות חדשים, כלומר, הקושי לעשות שינויים בחיים שלנו.

על מנת לפתח יכולות תגובה מגוונות, על האדם להיות מוכן לקחת אחריות מלאה על יצירת המציאות של עצמו, על בחירותיו, החלטותיו ופעולותיו. ככל שיש בידו סל איכויות וכלים מגוון, הוא יכול להגיב בצורות המשרתות אותו, להפיק תועלת, וליצור תוצאות המקדמות אותו אל הגשמה אישית.

בחדר האימון אני חווה יום יום פגישות עם אנשים שחווים קשיים אדירים בחייהם, אך כשמגיעים לדיבור על שינוי, תפנית ומהפך – זה כבר הופך להיות משימה קשה בעבורם, ולא פלא.

באנלוגיה למצבו של עם ישראל, אפשר לקרוא למצב הקושי הזה "גלות". כשמדברים על גלות – כשהכוונה היא על אותה גלות פנימית-אישית – יש לשרש את תודעת הגלות, וכפי הסיפור הידוע על המוכסן שהפריץ זרק אותו לבור חשוך לאחר שלא שילם את חובותיו. הפריץ לא הסתפק בכך אלא השליך לבור המאסר גם את אשתו וילדיו הפעוטים. בתקופה הראשונה הקושי היה עצום - הסתגלות לחיים של חשכות, קדרות, מצוק והגבלה. אולם במשך הזמן התרגלו האסירים לחיים החדשים עד שהילדים הקטנים בגרו, עד ששכחו לגמרי כי בחוץ יש עולם אחר, שונה בתכלית.

לימים הגיע יהודי רחום-לב ופדה אותם מן הבור תמורת סכום הגון ששלשל לידיו של הפריץ. אנשי הפריץ הגיעו אל הבור כדי להוציאם, אך הילדים שכבר בגרו, מיאנו לצאת מן המקום המוכר והבטוח, המגונן כל כך. העובדה שבחוץ יש אוויר צח, שמש מחממת, שדות מוריקים, מרחבים לכל מלוא העין, לא עניינה אותם. הפחד הגדול מהשינוי היה מוחשי. הם רגילים לפת לחם ולחמת-מים שזרקו להם כל יום "מן השמים". כוחו של הרגל.

אנחנו לא שונים מאותה משפחה יהודית פלוקלורית. פחד זה של שינוי אופף גם רבים מאתנו. אנחנו מבכרים לחיות במשבצת המוכרת כל כך, למרות הקושי, מאשר לחולל שינויים בחיינו על מנת להגיע למקום טוב יותר.

כמו בני ישראל במדבר

הפחד הזה הוא הפחד ששיתק את רוב בני ישראל שביכר להישאר במצרים – עם כל הקושי הנורא – מאשר לצאת החוצה, אל הארץ המובטחת שהבטיח משה רבינו. "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים", רק חומש יצא. השאר ביכרו את המשבצת המוכרת, גם אם היא הייתה קשה ואיומה.

גם החומש שהעז "להסתכן" ולצאת אל דרך חדשה, לא היה בו האומץ המוחלט. לאורך כל ארבעים השנה שהלכו במדבר, לא החמיצו הזדמנויות כדי להזכיר למשה כי פעם הם היו 'שם' במצרים וכמה "טוב" היה להם שם; "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר בשר באכלנו לחם לשבוע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה..." (פרשתנו). התרפקות כמעט בלתי מובנת על המעט והמוכר, למרות כל הקשיים.

מדהים להיווכח עד כמה הגלות הייתה מושרשת עמוק בנפשם של בני ישראל (כאמור, מדובר באמיצים שהסכימו לצאת). מדהים. עבודת פרך, מצוקה, ניסים גדולים, אותות ומופתים, קריעת ים סוף – ובכל זאת געגועים אל המקום הקשה ההוא!

הפחד המשתק משינויים, מהליכה קדימה, הוא אשר מצמית, ומשאיר אותנו, בניו של הקב"ה, במקום הגלותי הקשה של היום יום. שינויים? זה מפחיד. תודה לא בשבילנו!

לא בכדי התבטא אחד מגדולי החסידות כי עם-ישראל יזדקק לשתי גאולות: האחת, להוציא את ישראל מן הגלות; השניה, להוציא את הגלות מתוך ישראל. והשנייה קשה מן הראשונה".

זה בעצם המוטיב של "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין מדובר בהצגה רבת משמעות בה אנו צופים, אלא באורח חיים של יציאה ממיצרים המגבילים אותנו כיום, בשנת תשע"ג; תנועה בלתי פוסקת של תזוזה ממקום למקום.

בחן את עצמך:

האם אתה רוצה לשנות משהו בחייך אך "לא מגיע לזה"?מהן הסיבות שאתה לא מצליח למממש שינויים שאתה מבקש לחולל בחייך?האם אתה מסוגל להחליט שבכל יום תקדיש דקה למשהו חדש שלא עשית לעצמך, בשנה-שנתיים האחרונות?צור רשימה של דברים קטנים שהיית רוצה להכניס לתוך חייך, ותתחיל לפעול בהתאם. בדוק את הרשימה בעוד שבועיים, ותסמן איפה התחלת וכמה הספקת.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.

לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com