לפני כשבוע קיבלתי מכתב המתאר בעיה כאובה מאד הנוגעת לאנשים רבים. המכתב תיאר מקרה קשה של נערה צעירה שעברה פגיעה משמעותית ומתמשכת מקרוב משפחה. הפגיעה הייתה כל כך חמורה שהנערה התקשתה להתמודד עמה, ובמשך שנים הדחיקה את הנושא ולא סיפרה אותו לאף אחד. עכשיו, כאשר היא סוף סוף מעזה לדבר על כך עם מתי מעט אנשים נבחרים, היא נאלצת להתמודד עם תגובות המגינות על התוקף. או לחילופין, המחפשות את אשמתה בסיפור הקשה שקרה לה.
האישה שכתבה את המכתב הציגה את הבלבול והמצוקה בהם היא שרויה. מצד אחד ברור לה, כי דיבורים כאלו גורמים לה לחוסר נוחות, מציקים לה ומפריעים לה. מהצד השני, אולי עליה לנסות להתמודד עם המחשבות הללו? אולי הדרך הנכונה והאמתית יותר היא לנסות ולראות את הסיפור מזווית הראייה של התוקף, ולהבין את המורכבות של מה שקרה לה? ואולי זה אפילו מה שיגרום לה להרגיש יותר טוב ולהחלים מהכאב העמוק שבו היא שרויה?.
השאלה הזאת נוקבת עד התהום ונוגעת לכל אדם שעבר טראומה כלשהי מאדם אחר. מתי מגיע השלב שבו צריך לנסות להבין, או אפילו לסלוח? האם כדאי בכלל לנסות להבין ולסלוח? האם ההבנה תגרום לנו להרגיש יותר טוב? האם זהו הדבר הנכון לעשות?
ביום א' פרסמתי את חלקו הראשון של תשובתי. הסברתי לעומק את עצמתה של ההכחשה ואת החשיבות של הכעס כשלב בדרך להחלמה. אפשר לראות תמצות של השאלה וכן את חלק א' של התשובה כאן. היום אתייחס באופן ספציפי לשאלה ואנסה להסביר מדוע כל כך מסוכן לומר לניצולי התעללות לסלוח לאדם שפגע בהם.
היחלצות משלב ההכחשה
אלמונית יקרה מאד.
כאשר המטפלת שלך אומרת שהמעשים האיומים של התוקף קרו בגלל שהוא בא מבית קשה. היא צודקת באופן מסוים. כיוון שאלו כנראה היו באמת הסיבות שהובילו אותו לעשות את מה שעשה. אבל בא נחשוב לרגע על המשמעות של מה שהיא אומרת.
האם זה באמת משמעותי כלפייך? האם זה מקהה ולו במשהו את חומרת המעשה? האם זה מקהה ולו במשהו את הכאב האדיר? האם זה מחזיר לך את התמימות שלך? את השנים שהוא גזל ממך? האם זה מוריד ממנו אחריות למעשה האיום שהוא עשה?
בסופו של דבר, התובנה הזאת חסרת משמעות לחלוטין.
הסיבה בשלה את מרגישה מצוקה כל כך גדולה כאשר מדברים אתך באופן כזה, היא בגלל שסוף סוף את מתחילה להיחלץ מההכחשה. את סוף סוף מתחילה להכיר בעוול שנעשה לך, בכאב העצום, בחוסר האונים. סוף סוף את מתחילה להבין שזה חלק ממשי מההיסטוריה שלך, ולכן, הדבר האחרון שהנפש שלך צריכה לשמוע, זה תירוצים או סיבות שיהפכו את המעשה המתועב והנורא הזה למשהו יותר ניסבל או אנושי.
די כבר. בילית שנים עכשיו בהתעלמות ממה שקרה לך. את לא צריכה להתמקד בדברים שיגמדו את מה שקרה. את עכשיו סוף סוף מכירה במה שקרה. דיבורים כאלו רק מחזירים אותך אחורה, הם שוב פעם גורמים לך לחשוב שאולי זה לא נורא כל כך, או שאולי זאת לא אשמתו (אז אשמה של מי זה - אשמתך???) ואת כל המחשבות המכחישות האלו.
עת לאהוב ועת לשנוא
עכשיו זה הזמן להכיר בעוול. זה הזמן לכעוס. הזמן לשנוא. הזמן להבין באופן המייסר ביותר את החוויות שעברת. זהו תהליך קשה מאד מאד, אך הוא חייב להיעשות. כל כך קל לנו לכעוס על עצמינו, לשנוא את עצמינו, ולהיות תובעניים וקשים עם עצמינו. אבל לפעמים צריך להכיר בכך שאחרים עשו לנו משהו נורא.
הסיבה בשלה הדיבורים הללו הציקו לך, היא בגלל שאת לא בשלב הזה. מחשבות כאלו הן מחשבות המתאימות לשלבים הסופיים של ההטמעה. לשלב שבו את כבר מכירה לחלוטין במציאות האיומה שחווית, ואת פתוחה ומוכנה להתחיל להסתכל על המציאות הזאת באופן מורכב יותר, כך שבסופו של דבר, תראי את התמונה השלמה, ותוכלי להתייחס אליה, כמו שאת מתייחסת לגשם. באדישות. אני בספק גדול שאי פעם תוכלי להתייחס למה שקרה לך באדישות, אבל לפחות זאת השאיפה.
אבל את רחוקה מאד מאד מהשלב המושלם הזה, שכנראה והוא לעולם לא יופיע בצורתו הטהורה. את הרבה יותר קרובה לשלב של ההכחשה. שבו המחשבות הללו על כך שזאת לא אשמתו, הן מחשבות פסולות, מחשבות שמונעות ממך לראות את המציאות כמו שהיא, וגורמות לך להתעלם ולגמד את מה שקרה לך.
כרגע, אלמונית יקרה, תתרכזי בלהכיל את גודל העוול שנעשה לך, בלצבוע את המנוול ההוא בצבעים השחורים ביותר. בלשנוא אותו ולהבין באופן העמוק ביותר עד כמה הוא נורא. ביום שתשרפי מכעס, ובלב בוער תרצי נקמה. אני אדע שעברת בהצלחה את שלב ההכחשה, ושאת סוף סוף מכירה בחוויה האיומה שעברת.
ואז, אחרי תקופה בוערת של כעס עצום, ושל הכרה ברוע המוחלט שקרה לך, ברוע המוחלט של המעשה שהוא עשה לך. אחרי תקופה של כאב ורצון לנקמה, לאט לאט, הכעס יתחיל להצטנן. לאט לאט תוכלי לחשוב על העובדה שהוא היה במצוקה, בלי שזה יעצבן אותך ויבלבל אותך. לאט לאט תפתחי את עצמך לעוד זוויות של הסיפור. עד לבסוף, לאחר שנים רבות של עבודה, תוכלי לומר בלב שקט. זה קרה. אלו החיים. מה לעשות.
עת לאהוב ועת לשנוא. ועכשיו הזמן לשנוא.
מאחלת לך הבנה, בריאות, ידיעה ושלווה.
והמון דברים טובים.
בת שבע
ובשולי הדברים
לדבר עם אדם שעבר התעללות על כך שהוא קצת אשם במה שקרה לו. או על כך שהתוקף אינו אשם לחלוטין. זו פשוט אכזריות. זה לבלבל אותו לחלוטין.
חשיבה ילדותית ותמימה
אדם שנחלץ מטראומה קשה, ומנסה להתחיל ולהכיר במה שקרה לו צריך לחשוב בתמימות. כמו ילד קטן. הוא צריך לפרק את כל הבלגן ולהתחיל לחשוב בשחור לבן. קודם שיהיה ברור מי שחור ומי לבן. ואחרי שהוא יודע באופן העמוק ביותר מי כאן לבן ומי כאן שחור. רק אחרי שהוא מבין באופן העמוק ביותר כי הוא הקורבן והתוקף הוא הרשע, הוא יכול להוסיף נתונים אחרים - כמו מה היו התנאים המשפחתיים של התוקף כאשר הוא התנהג באופן הפוגע, או האם הוא יכל להתנהג באופן שהיה מונע ממנו להיפגע.
כל אזכור מוקדם של הדברים הללו גורם לפצע רציני, ולחיזוק הבלבול. אלו לא הנתונים שהנפגעים צריכים להתרכז בהם. הם מתגמדים וחסרי משמעות לעומת התמונה הגדולה – התוקף הוא שחור והנפגע לבן.
והתפיסה הילדותית הזאת של שחור ולבן, היא התפיסה הבריאה. היא התפיסה שתגרום להחלמה. כל הבנה של צד הרשע, או לחילופיו הטלת האשמה על הקרבן, היא טיפשית, מרושעת, וחסרת טעם לחלוטין.
קודם צריך ללמוד לזחול ורק אחר כך ללכת. קודם לומדים את האותיות ורק אחר כך קריאת מילים. קודם לומדים מי הרשע ומי הקורבן, ורק אחר כך מעדנים את התמונה עם פרטים אחרים.
כל אדם שנפגע באופן רציני מאדם אחר, ויהי זה התעללות פיזית או נפשית, נמצא במצב מבולבל מאד, ולוקח לו זמן רב, לפעמים אפילו שנים, עד שהוא יכול לגבש את ההבנה שנעשה לו עוול, ולהתחיל לכעוס על מי שעשה לו את העוול.
תמיכה, תמיכה ועוד פעם תמיכה
הכעס מהווה את תחילתו של תהליך ההחלמה. כעס מגיע כאשר אנו מתחילים להכיר בעוול שנעשה לנו. כאשר אנו מתחילים להרגיש את חוסר האונים שבו היינו שרויים, את המצוקה הגדולה, את הכאב העצום, את חוסר הברירה, את חוסר הצדק.
לנו, כאנשים שמסתכלים מבחוץ, קל מאד לומר דברים כאלו כמו "תביני אותו, הוא בא מבית קשה". או "למה לא צעקת? למה לא התנגדת?" לנו זה קל, כי אנחנו מסתכלים מבחוץ. אנחנו מבינים לעומק שמה שנעשה כאן היה דבר איום ונורא. ודווקא בגלל שאנחנו מבינים את זה לעומק, קל לנו לדבר על דברים יותר מורכבים – כמו הסיבות שהוא עשה את זה, או האם הקרבן היה יכול לפעול באופן שהיה מגן עליו.
אבל בשביל ניצול ההתעללות אלו תגובות איומות, שיכולות לגרום לסערת נפש אדירה ולבלבול עצום. ניצול התעללות צריך שיעור בסיסי בהבנת צבעים, הוא לא צריך שנאיר ונבהיר לו דווקא את הנקודות בשטח האפור. דווקא את הדברים המבלבלים. הוא צריך להכיר בעוול שנעשה לו, וכאשר אנו מאירים את הצדדים האפורים של הסיפור, אנו מבלבלים אותו לחלוטין, וגורמים לו להמשיך ולהכחיש את חומרת המעשה שנעשה לו.
אל תעוררו את האהבה עד שתחפוץ. לא צריך לדחוק את הקץ. דברים צריכים להיעשות באופן הרמוני וטבעי. אם יום אחד תבוא הבנה כלשהי למעשים של התוקף, היא תבוא אחרי הכרה בעומק החומרה שלהם, ולא לפני. זאת לא כל כך בעיה קשה לסלוח למישהו, לפני שהכרנו בכלל במעשים החמורים שלו. החכמה היא קודם כל להכיר ברוע, ורק אחר כך לנסות ולהבין אותו. הכרה, ורק אחר כך הבנה.
בריאות ושמחה לכולם.
בת שבע
הצגת כל התגובות