הייאוש נעשה יותר נוח

כותב השורות (צילום: כיכר השבת)

"הייאוש נעשה יותר נוח", כמה יותר נוח? אוח, הרבה יותר נוח. כמה נוח לקום בבוקר בלי מצב רוח, להסתכל ימינה ושמאלה, להגיף את החלונות ומיד להתחפר מתחת לשמיכה עד מעל הראש, לא לפני שווידאתם שאין שום חריץ שדרכו תוכל להשתחל פנימה טיפת תקווה ואופטימיות. מה שבטוח.

הייאוש, העייפות והרמת הידיים הפכה לחלק בלתי נפרד מסדר יומם של אנשים רבים. הזוגיות מזגזגת, הפרנסה אף פעם לא מספיקה, הילדים עדיין לא מסודרים במוסד החינוכי לשנה הבאה, במכולת כבר אמרו לנו 'לא' לניסיון רישום נוסף של מוצרים, הרופא שלח אותנו לבדיקות ואין לנו כוח וזמן (מחקו את המיותר, או השאירו את הכול. כרצונכם). כל הסיבות הטובות לא להילחם עוד; רק לצוף איכשהו, לשרוד ולתת לשטף המים של החיים להושיט אותנו כרצונם.

הייאוש הוא לא רק יותר נוח, אלא גם יותר קל, לכאורה, מאשר להילחם ולהיאבק על חיים טובים יותר, על ימים יפים הרבה יותר, על בקרים שבהם אפשר לקום בסיפוק ולדעת שלפנינו סדר יום מלא וגדוש בעשיה חיובית, וללכת לישון בתחושת נחת משביעה. (יש חיה כזו).

ובאמת, כמה אפשר להילחם? אנחנו גומרים לטפל ב'חזית' אחת, ומיד צצה לה התמודדות חדשה, מסיימים להתמודד עם זאת, ואתגר חדש דופק על פתחנו וצועק ברעש מחריש אוזניים "פתחו לי". די! רק קצת לנוח, לנשום אוויר, לקום פעם אחת ליום בלי שום מאמץ ואתגר. קצת ש-ק-ט נפשי.

אם חשבתם שבעיות נעלמות לבד

אחת הסיבות לייאוש שהופך להיות חלק מאתנו, הוא חוסר האמונה שלנו בכוחות שיש בנו, וביכולות שקיבלנו מלמעלה. "אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם הילדים האלה", "אין לי כוח להתווכח עם כל קליינט", "'נשבר' לי לגמור פרויקט אחד ולדעת שהבא אחריו כבר מחכה לי בתור".

חוסר האמונה שלנו ובכוחות שבנו, הוא עצמו סוג של 'ריפוד' קטיפתי נוח שפוטר אותנו מלהתאמץ נוכח אתגרי החיים. כשאדם אומר "אני לא מסוגל" הוא בעצם מניף 'תעודה' שאומרת אני פטור מלהתאמץ, אני פטור מלעשות שינויים, כי הרי אינני מסוגל.

בינינו? זו ראות קצרת-מועד, שכן בעיות לא נעלמות מאליהן. אין באמת דבר כזה. להיפך, הבעיות שאינן מטופלות גדלות ומתעצמות, מתנפחות והופכות להיות מוגלתיות. פעמים רבות בעיה לא מטופלת גוררת בעיה אחרת, וזו גוררת אחריה עוד כמה נוספות. הנה דוגמה: ילד שזקוק להשגחה מיוחדת של הוריו ולא יקבל זאת, סבלו יתעצם והוא בהחלט לא יידע להכיל זאת בתוכו ולהתמודד עם זה לבד, אלא ישליך זאת על הסביבה שלו: אחים ואחיות, הורים, חברים לכתה ולשכונה. אלה יציקו לו בחזרה והוא ישיב להם מנה אפיים, כוח הסיבולת של הסובבים אותו יישבר עד שהוא יושלך וייזרק מכל מסגרת חברתית. מכאן הדרך קצרה להתדרדרות קשה. לו רק הוריו האוהבים היו לוקחים אותו בזמן לאבחון, או היו הולכים לשיחה עם איש חינוך מקצועי כדי לקבל הכוונה איך 'לתפעל' אותו נכון, הכל היה נראה אחרת. אבל ההורים העייפים קיוו ש"עם הזמן" הדברים יסתדרו מעצמם. זה לא יקרה.

אם הורים קיבלו משמים מתנת עולם בדמות ילד, הרי זה סימן מובהק שהם גם קיבלו את הכוחות להתמודד אתו בהתאם לאופיו ולתכונותיו.

זו דוגמה אחת מני רבות, על האתגרים הניצבים בפני אנשים במהלך החיים, והם יכולים לבחור האם להתעלם, להרים ידיים, לפטור את עצמם בטענה ש"הם לא מסוגלים", לבין האתגרים הניצבים בפניהם.

הרימו את השמיכה והציצו החוצה

כמעט תמיד אנשים מגיעים לאימון אישי בלי כוחות ובלי אמונה ביכולת שלהם לשנות. יש אנשים שמאמינים באמת שלעולם כבר לא יהיה להם טוב. אני מביט במתאמנים ורואה כמה כישורים ויכולות יש להם, כמה אפשרויות ניצבות בפניהם, אבל הם בוחרים להביט במציאות היומיומית הקטנה, של היום בצהרים, ולצעוק "קשה לי", "אין לי כוח" "די, עזבו אותי". אמירות כאלה הן בעצם סוג של אמירה שפוטרת אותנו מעשיה ואין מאחוריה שום דבר רציני.

נכון, פעמים רבות אנו חסרי כוח ומותשים, אבל עד שלא ימציאו את "זריקת הכוח", יש רק אפשרות אחת לקבל כוח – להתחיל ליצור בחיינו מציאות חיובית. מציאות כזו יש בכוחה לתת לאדם הרגשה טובה, מוטיבציה להמשיך הלאה כדי לנצח את גלגל המזל הקשה שאנחנו בטוחים שקיבלנו במתנה משמים (נו, ברור שזה משמים, אנחנו כלל לא אשמים בכישלונות שלנו...)

הרימו את השמיכה, פתחו את החלונות של החדר, תנו לשמש, לאוויר ולאור היום להיכנס פנימה. פתחו את הלב ואפשרו לכל הטוב והלא-מובן-מאליו הזה להיכנס עמוק אל הלב, והתחילו לשנות. אין לכם כוחות? יש, ועוד איך. פתחו פתח כחודו של מחט, והקב"ה ימשיך לעזור ולסייע לכם.

מנחם זיגלבוים הוא סופר ומאמן אישי להצלחה ולמצוינות. להערות ולפניות ניתן לפנות לכתובת eimunmz@gmail.com