ערב יום כיפור יום צום שקשור ומדבר לכולנו, כשמדברים על ה"יום הנורא", בזמן הכול כך מיוחד של ערב הצום כמעט שאין מי שלא חש בתוכו תחושה של פחד... נדמה שכולם נשאבים לעבר הזמן הזה בו יוכרע גורלנו לחיים או שלא..
אם הפחד היה יראת שמים טהורה מה טוב, אבל אז,לצד הפחד, הייתה צריכה להימצא תחושה מרעננת של תקווה, של הזדמנות חדשה. הרי כולנו יודעים שהיום הזה מכריז על עצמו כיום סליחה וסליחה זה ודאי דבר שכולנו מתאווים לה...
כולנו יודעים שביום הזה אנחנו נפרדים מהגורם העיקרי לסבל -העוונות, הרי בזכות היום הזה העוונות יעזבו אותנו וזה כל כך מהותי וחשוב, אז איך זה שלפחות באותה מידה של פחד לא נחוש - שמחה ותקווה?! ולמרות שזה מאוד ברור ומוסכם הלב לא נרגע?!
משהו בפנים גורם לחרדה להאפיל על ההבטחות של היום המרומם הזה ולהתרכז בעיקר בפחד ובחרדה.
וכדי שנרגיש טוב עם הפחד הזה אנחנו נעזרים בשלל תירוצים וראיות שמוכיחים למה עלינו לפחד מהיום הזה.
כולנו מלאי עוונות ודי בהצצה קטנטנה לתפריט התעניות שמוטלות על החוטאים לפי הוראות האר"י הקדוש, כדי להוכיח לנו שהפחד לא מוטעה ויש גם יש ממה לפחד. כעס, לדוגמא, כדי לכפר על החטא הנורא הזה צריך 150 תעניות!
וזה בכעס כשברור לכולנו שיש חטאים נוראים יותר והכפרה עליהם קשה הרבה יותר. ונכון שבדורות האחרונים מהבעש"ט ועד הבן איש חי נמצאו פדיונות שונים לכפרת אותם עוונות – מי באמת עושה "תיקונים" וכמה משתדלים בפדיונות?
ואם רוצים ראיה נוספת למה עלינו לפחד, הנה היא לפניכם: מיד כשמתקרב "אלול" מרגישים משהו בלב ממשפחת הפחד/חרדה, ואם אנחנו מרגישים פחד, כנראה שיש ממה, נימוק מנצח לא? טוב לא ממש אבל זה עובד על העולם הרגשי של רובנו.
מה הסיבה לכך? יראת שמיים? מסתבר שחלק נכבד אם לא עיקרי של התחושות השליליות לא קשור כלל ליראת שמיים, ולהפך הוא מטרד של ממש ביום הזה בפרט ובעבודת השם בכלל.
הכלל אותו לימדונו רבותינו הוא - רגש שמעורר לעבודת השם הוא חיובי ונכון לטפח אותו, אך אם כתוצאה מרגש זה או אחר אנחנו נכנסים לעצבות, קושי בעבודת השם כעסים וכיוצא בזה, לא לזה כוונה התורה. עבודת השם בשמחה, אמורה להיות גם בימים אלו. גילו ברעדה אמנם מוזכר פה ושם, אבל מי שם לב ל"גילו"?!
קל להיגרר למרה שחורה כששומעים קריאות שבר מכול עבר, בהתרמות כאלו ואחרות, וכשמוזכר שוב ושוב שביום הזה הכול נקבע ורק אם...
למה החלטתי לכתוב את השורות האלו? לא כדי לקרר את הלהט בעבודת השם בדור שהאדישות בו די בולטת ולא קל למצוא בו כובד ראש.
לפני מספר ימים הגיע אלי יהודי ירא שמים, בפנים נפולות ולב שבור, סיבת הפנייה שלו הייתה החרדה שאוחזת בו מאימת יום הדין. והאימה הזו כל כך מקשה עליו עד שהוא לא מסוגל לקום ולהתפלל במניין, והוא מרגיש ירידה בעבודת השם דווקא בימים אלו. במחשבה ראשונה זה ממש לא מסתדר, יראת שמים שגוררת לחוסר בעבודת השם, ולמעשה גם לא במחשבה שנייה ושלישית. אז מאיפה זה בא?
הדברים הנוגים שלו הצטרפו לדברים דומים ששמעתי בעבר, ולא מדובר באנשים רחוקים מתורה ומצוות, אלא אנשים בעלי רצינות, בסגנון בני עליה בדור הסמארטפון.
מכיוון שברגשות עסקינן, וכאמור לא מדובר ברגשות שיש לטפח, יש לתחום המקצועי כלים רבים לסדר את עולמנו הפנימי, כך שנפחד כשצריך וברוב המקרים נעדיף זהירות על פחד.
וכעת לטיפול העצמי
טיפ ראשון, אותו בחרתי למאמר זה, מתאים לימים אלו אך הוא אחד מרבים:
החשיבות בלסלוח. זה נשמע מוכר, אבל אם נתבונן נמצא שהרציניים מביננו מרבים לבקש סליחה מאחרים וזה טוב, אבל לא מרגישים שלסלוח לאחרים חשוב באותה מידה, בכל אופן לא חשוב לנו. נדיר למצוא את עצמנו יושבים ועושים חשבון נפש, למי עוד לא סלחנו, הניקיון שלנו, כך נדמה, קשור לכך שיסלחו לנו אבל מבחינת הנפש העייפה שלנו כמו גם, מבחינה יהודית טהורה – אם אנחנו נסלח לאחר ונחזר על הסליחה לאחר באותו להט כמו שמבקשים שיסלחו לנו – נרוויח נפש בריאה הרבה יותר.
אז איך זה פועל?
כשמשהו פגע בנו ואנחנו שומרים טינה בלב הטינה הזו, הכעס הזה, תופס מקום בלב. כעין חדר שעם הזמן מתמלא על גדותיו ברגש קשה עלבון, כעס אכזבה וכדו' והבעיה ברגש הזה שהוא לא עוזב אותנו עד שנסלח. גם אם נבקש סליחה מכול מי שפגענו בו ונרבה בסליחה לפני השם יתברך, עדיין הנפש שלנו תכיל בתוכה את אותו כעס עלבון או תחושות שליליות אחרות שנטרנו.
ומכיוון שלא טורחים כל כך לנקות את החדר הזה, מצטברים שם עלבונות רבים תסכולים והקפדות ממגוון אירועים וכלפי מגוון אנשים, וכשהלב מכיל כל כך הרבה רגשות שליליים, איך אפשר להרגיש באמת טוב? איך נרגיש משוחררים או נקיים מבפנים כל זמן שלא השכלנו לסלוח?
וזה לא עניין לצדק ומצווה בלבד, האינטרס הנפשי שלנו הוא לסלוח ולא נדע עד כמה זה מעיק עד שלא נסלח באמת, כמו שהטובה לא נכרת אלא בחסרונה, כאן הכובד הנפשי לא מורגש אלא כשנשכיל לסלוח.
אז איך עושים את זה? ובכן היהדות מכילה עצות רבות ויעילות מאוד איך ניתן לנקות את הלב ולסלוח, כמו לדון באמת לכף זכות, לשים עצמנו במקומו ועוד, אבל כדי שנרצה להשתמש בחכמת חז"ל ובכלים מקצועיים, תחילה חשוב מאוד להבין שלסלוח זה אינטרס שלנו גם רוחני ולא פחות מכך נפשי. זה נכון בכול עת ונכון במיוחד בערב יום הכיפורים.
הכותב הוא יועץ פסיכותרפיה ויועץ נישואין.
הצגת כל התגובות