בדף היומי מסכת שבועות דף ד' שנינו:
ר' יוחנן, מבאר שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה.
בתוספות (ד"ה אבל אוכל) כתבו: הנשבע שלא יאכל ככר זה וזרקו לים ולא אכלו — חשיב לאו שאין בו מעשה, ואינו לוקה. וביאר קהילות יעקב (שם סי' ג) כיון שעצם מעשה הזריקה אינו עבירה, ולגבי מה שלא אכל — אין נפק"מ אם זרקו אם לאו, שהרי לא נשבע שלא יזרוק; ואילו מעשה האכילה, שעליו נשבע, לא נעשה — ועל כן נחשב ללאו שאין בו מעשה.
וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה
ועל פי יסוד זה, ביאר בספר פרורים משולחן גבוה את שיטת הרמב"ם שפסק (פ"ה ממלכים ה"ח) שהאיסור לשוב למצרים אינו אלא ביורד להשתקע שם, ולא ביורד לסחורה או לפרקמטיא. ולפיכך אין לוקין על לאו זה, כיון ש"בשעת כניסה מותר הוא, ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם — אין בו מעשה", עכ"ל.
ובמנחת חינוך (מצוה ת"ק אות ג') הקשה: מדוע היורד על מנת להשתקע אינו לוקה? הרי עצם הירידה היא באיסור, ונמצא שיש כאן מעשה עבירה. אולם לפי היסוד המבואר בתוספות יש לומר: דהירידה עצמה אינה גוף האיסור, שהרי היושב במצרים אף מבלי שירד — עובר אם חשב להשתקע. והכניסה אינה אלא הכשר שהותו, ולא אסרה תורה עצם הכניסה למצרים. ולכן אין כאן מעשה עבירה — ואינו לוקה.
ואכן נחלקו הרמב"ם ורבנו בחיי האם האיסור לשוב למצרים הוא דווקא על אותו הדור או שמא איסור זה נוהג עולמית – וראיה לדברי הרמב"ם מדברי הגמרא בסוכה (נא ע"ב) דקטלינהו אלכסנדרוס מוקדון לאנשי אלכסנדריא ואמר אביי מאי טעמא משום דעברי אקרא דכתיב 'לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד' הרי לן להדיא דלאו מצווה לשעה היא לבני אותו הדור היוצאים ממצרים אלא איסור הוא אף בזמן הזה.
דבר פלא מצינו לרבינו אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח (פרק טו. חמישי) שכתב ששמע במצרים מפי רבי שמואל נכד הרמב"ם, שזקנו הרמב"ם כשהיה דר במצרים היה כותב בסיום מכתביו אחר חתימת כתב ידו, "הכותב העובר בכל יום שלושה לאוין". א. כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ב. רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה. ג. והשיבך ה' מצריים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. ובספרי האחרונים הרבו ליישב את מנהגו של הרמב"ם ואכה"ל.