בדף היומי במסכת שבועות, דף ה', הגמרא דנה בעניינו של אדם שעבר עבירה. כדי שהאדם יתחייב בגין מעשיו, הוא צריך שתהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף – והעלם באמצע. הגמרא מדייקת בלשון הכתוב: מהי משמעות המילה "ונעלם"?
ומקשה הגמרא: ועוד, גבי תורה, דכתיב: נעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה (איוב כח, כא), הרי מכלל הדברים משמע, לשיטתך שהיה מי שידע אותה קודם לכן. והכתיב: לא ידע אנוש ערכה
אלא אמר אביי: אין כוונת רבי שמשמעות "ונעלם" היא שהיה יודע ושכח, אלא קסבר רבי: ידיעת בית רבו – מה שלמד כל אחד מישראל בבית רבו, שאסור להיכנס למקדש בטומאה – שמה ידיעה. ולדעת רבי, די בידיעה זו, הקדומה, כדי להתחייב עליה קרבן, וזהו שפירש "מכלל שידע".
ובתוספות (ד"ה ידיעת) כתבו: ואף על גב שדבר זה לא נעלם ממנו, דאף עתה יודע, מכל מקום אין זה בא למעט אלא תינוק שנשבה... וגבי תורה נמי, אף בשעת העלם – יודע היא שהיא בעולם, עכ"ל.
וכן כתב רבנו חננאל על אתר: ונעלם – מכלל שהוא יודע, שאין אדם שלא קרא המקרא הזה בבית הספר, בבית רבו.
בשו"ת מבשר טוב (או"ח סימן רנ"ב) כתב: שיש כאן מקור למובא בפוסקים לענין סעודת סיום מסכתא – שאחד מסיים, והשאר שומעים, וכולם יוצאים ידי חובת הסיום.
וכידוע, בשם הגר"א, שלכך נקרא "סיום" – שהאותיות של המילה סיום, הנגלה והנעלם – גימטריא שווה להן: ס' עם מ"ם, י' עם ו' וכן להלן. וכן פירש המהרש"א בשבת (קי"ח ע"ב), על מימרת אביי דלעיל: כי חזינא לצורבא מרבנן דשלימו מסכתא עבידנא יומא טבא לכל רבנן, כאלו כולם שלימו ללמוד עד תומה, ולכן קרויה סעודה זו "סיום", דבעינן דשלים מסכתא, עכ"ל.
וכן מביא בחשוקי חמד בשם מהר"ם מינץ (יו"ד סימן רמ"ו ס"ק כ"ז), וכתב שם: ייתכן שזהו טעם גדול – שהשומעים, שהם בבחינת נעלמים מאותו לימוד, אך הרב המסיים הוא הנגלה, וידיעת בית רבו שמה ידיעה – ויועיל הדבר אף לשומעים הנעלמים. כי גבי תורה – אף בשעת העלם – יודע היא שהיא בעולם, כלשון התוספות.