חבריי הקוראים והכותבים, אני קורא את הטורים והבעת הדעות שלכם ולפעמים מרגיש משכיל ואף מרומם, לעתים קרובות גם מתעצבן ומתפוצץ. אנו בחברה החרדית רבת הגאונים ורבת המעלות - שיפוטיים וביקורתיים. כן, אנו חושבים שאנו יודעים הכל.
באתי במאמרי זה להביא בפניכם חומר למחשבה דווקא בחברתנו - ולמה? כי אצלנו, איך אמרתי, אנו שיפוטיים וסטיגמטיים יותר-וחוששים מה יאמרו עלינו. מכוון אני את דבריי על אותם ילדים של פעם ושל המחר, בהדגשת ייתר על הילדים של היום ושל המחר, כי את הילדים של פעם כנראה כבר איבדנו.
הילדים שהם אתה ואני, את והיא, האחים שלנו ושלכם - הבנים שלנו ושלכם, אלו הבנים שלא רצינו להבין אותם, לא ידענו לקרוא אותם ולא שמענו אותם. כותב אני על הילדים שחיים עם הפרעות קשב וריכוז, ומי הם אותם ילדים? איך מזהים אותם? למרבה הפלא הם לא שקופים - הם לידי ולידך.
זה אותו ילד שכולם מתעצבנים עליו, אותו ילד שמה שתיתן לו הוא יפיל או ישבור, זה אותו ילד שתיתן לו לטפל במשהו, ויגרום לך אחרי דקה להתחרט שנתת לו לטפל בזה. זה אותו ילד שההורים שלו, האחים שלו והחברים שלו התייאשו ממנו.
ואני שואל... חשבתם פעם שהילד הזה משתוקק לקרוא ספר והוא לא יכול, שכולם אומרים לו, 'מה משעמם לך תחזיק ספר כמו אחיך'.
האם ידעתם שתגובה כזו רק מכניסה אותו יותר עמוק לסבך הייאוש, האם חשבתם שהילד הזה שהארון שלו והילקוט שלו וגם המחברת שלו מבולגנים, זה לא בגלל שהוא בלגניסט. האם ידעתם שהילד הזה באותו רגע שהוא נתקע הוא רואה חושך בעיניים וערפל סמיך סביבו.
האם ידעתם שפשוט קשה לו? לא הולך לו כלום בקלות כמו לחבריו. קשה לו.
אם רק היינו אומרים לו את צמד המילים "לא נורא, זו לא חכמה שאחיך או החבר שלך מצליחים בשבילם, זה כלום. הם לא צריכים להתאמץ. לעומת זאת, ההשקעה שלך גדולה משלהם ורואים את המאמץ שלך בכל פינה", קצת דחיפה וקצת חמלה (לא מופגנת כמובן)... אל מול התסכול שלו.
האם הדרשן בבית הכנסת שלנו חשב אי פעם על אותם שהם חלק לא מבוטל מהקהל השומע וכנראה יש להם הפרעת קשב וריכוז מסוימת ואת דברי התורה יש לכוון גם לציבור זה? אולי כדאי שהדרשן ישאיר את התוספות את הראשונים והאחרונים לשיעור בבית המדרש, ולציבור שבא להתפלל יחד עם הילדים יאמר דברי הגדה המתובלים במדרשי חז"ל.
אלה רק חלק מהדוגמאות, ותאמינו לי עשיתי עמכם חסד כי היה אפשר למנות עוד הרבה דוגמאות מהחיים.
חבריי הקוראים, אנו בחברה החרדית נעדרי אלטרנטיבות וחלופות הולמות - הן בתלמודי התורה והן בישיבות הקטנות ובישיבות הגדולות - עבור אותם ילדים.
בינתיים, השנים עוברות והילד מתנוון מרוב ייאוש וחי עם תחושה שהוא פגום. הוא משכנע את עצמו שהוא באמת כזה, כאילו זה תלוי בו.
לצערי הרב, עוד לא קמה ההנהגה האמיצה שתאמר "סטופ". פעם היינו קומץ - היום נהיינו לעם, בואו נעשה סדר בעולם החינוך שלנו, בואו נעשה רביזיה וחשיבה מחודשת בעולם התורה, בואו נאפשר, בואו נחבק.
בואו ניתן לילדינו את ההזדמנות. אל תפחדו, המעז מצליח! הפחד משינויים מקפיא אותנו והופך אותנו לנגררים ולא לגוררים, ואני שואל עד מתי?.
"ואני אנא אני בא".
הצגת כל התגובות