קשה להסביר את המשיכה המיידית שיש לילדים אל צבעים, אל דפים, ואל פעולות של צביעה ושרבוט; אבל היא שם, המשיכה הזאת. והיא חשובה כמו שהיא מקסימה. אז מה בדיוק קורה שם, ולמה זה כל כך חשוב?
השלב הראשון בהתפתחות הציור הוא שלב השרבוט: פיגורות לא מוגדרות. למעשה, הילד עסוק בעיקר בגילוי התוצר של תנועת היד האוחזת בכלי הציור ובעונג שגורם לו הגילוי הזה. שלב זה נמשך בדרך כלל עד גיל שלוש-ארבע, אך ילדים רבים, ובעיקר אלו שאינם נמשכים לציור בגילאים הצעירים, ישרבטו גם בגיל מאוחר יותר.
בסביבות גיל ארבע הילד רוכש את היכולת לצייר עיגול באופן מכוון, ולצייר שלוחות: שלוחה היא קו שמתחיל במיקום מוגדר, אך אין לו נקודת סיום מוגדרת. עיגול ושלוחות יסייעו לילד בציור דמות איש ראשונית: ה"ראשן". הוא יכיל ראש, אברי פנים, ידיים ורגליים.
בסביבות גיל ארבע וחצי הילד רוכש את היכולת לצייר קווים שיש להם נקודת התחלה וגם נקודת סיום מוגדרת. קווים אלו יסייעו לו בשרטוט ריבועים.
בסביבות גיל חמש מגע האלכסון. בתחילה צורת האיקס, ואחר כך – משולשים. . כאשר הילד רכש את היכולת לצייר צורות יסוד אלו, הוא רכש את המרכיבים הדרושים לציור מורכב ובעל משמעות. ובאמת, בגיל חמש וחצי בערך יופיעו ציורים המכילים מספר פריטים הקשורים זה לזה ומהווים יחד ציור בעל תוכן. צורות היסוד משמשות גם בסיס לכתיבת אותיות הדפוס, המורכבות מצורות ריבועיות ומשולשות.
ילד ששמו נדב יוכל לכתוב את שמו כבר בגיל 4.5, לאחר שרכש את צורת הריבוע, אך ילד ששמו אהד או עומר יכתוב את שמו בגיל מאוחר יותר, מפני שהוא זקוק לצורת האלכסון והמשולש.
כאשר אני שואלת הורה אם ילדו אוהב לצייר, פעמים רבות אני מקבלת תשובה : "לא, הוא רק מקשקש..." שלב השרבוט, החשוב כל כך להתפתחות יכולת הציור של הילד, נראה להורה לא חשוב, ואפילו מביך...
ובכן, ילד לא נולד עם היכולת לצייר ציור משמעותי. הוא זקוק להתנסות החופשית והיצירתית על מנת לפתח את שליטתו בכלי הציור, ואת יכולתו לשלוט ביד כך שתפיק את מגוון צורות היסוד הנחוצות לציור בעל תוכן.
חשוב לתת לילד את החופש לצייר, לשרבט, ולהתנסות במגוון צבעים וצורות. ויותר מכך: חשוב לילד להרגיש שאנו רואים את מעשיו, שאנו נוגעים ביצירתו ומתייחסים אליה. אין צורך לומר "יופי". מילה זו היא לעתים ריקה מתוכן, כאשר איננו מרגישים שהציור הוא אכן יפה, והילד ירגיש שאיננו כנים אתו.
נסו להתבונן בציור ורק לומר במילים את מה שאתם רואים: "הנה כאן ציירת בשחור, כאן ציירת באדום, כאן אני רואה קו, וכאן אני רואה נקודה..." רק להתבונן, רק לתאר, בלי לשפוט ובלי לתת ציון. כל כך פשוט, כל כך חשוב.
לאחרונה היה אצלי באבחון ריפוי בעיסוק ילד מקסים בן ארבע שהגיע מפני ש"אינו מצייר". כששאלתי אותו אם הוא יודע לצייר ילד, הוא ענה שכן: צייר עיגול ענק על הדף, והכניס לתוך העיגול את כל מה שידע שאמור להיות בציור של ילד. עיניים, פה, ידיים, רגליים. ראיתי שהוא מנסה לשחזר את מה שלמד כשהסבירו לו איך לצייר ילד. התוצאה הייתה דלה וחסרת ארגון.
אחר כך הודיע לי הילד שהוא יודע לכתוב את שמו, ו"כתב". כפי שילדים לעתים כותבים: הוא שרבט צורות קטנות על הדף והראה לי בגאווה. אמרתי לו : " וואו, כתבת את שמך ". ואז אמר: "עכשיו אכתוב אמא" , ושוב שרבט צורות קטנות על הדף. אמרתי : " וואו, כתבת אמא", ואז אמר: "עכשיו אצייר את אמא". וצייר. ציור מפורט, מאורגן, המכיל ראש על פרטיו, גוף, ידיים ורגליים. ציור התואם לגיל חמש - מעבר לגילו.
כך שהוראה מכוונת שקיבל הולידה ציור דל ולא מאורגן. אבל משוב פשוט, לא שיפוטי ולא דידקטי, נתן את החיזוק הדרוש להופעת ציור ספונטני מאורגן ומתקדם לגילו. מקרה זה ממחיש את הכלל: אין צורך ללמד ילד לצייר. אך ילד זקוק למשוב על מעשיו. ברגע שהמשוב ניתן, הילד יכול להשלים את השלב בו הוא נמצא, וכאשר שלב זה יושלם, יופיע השלב הבא מעצמו.
ובכן, מתי בכל זאת לפנות לאבחון ריפוי בעיסוק? ילדים רבים, ובעיקר בנים בגילאי בני ארבע-ארבע וחצי מראים העדפה לפעילות מוטורית במרחב, ולא נוטים לעסוק זמן רב בפעילות גרפית. אם תופעה זו נמשכת גם בגיל חמש, מומלץ לבדוק אם הסביבה אינה ביקורתית מדי כלפי התוצר שהילד מפיק. במידה וההימנעות נמשכת מומלץ לפנות לאבחון.
עד אז, תנו לו לקשקש.
הכתבה נערכה בשיתוף מאוחדת. תוכן הכתבה על-פי מירית שטסל היא מרפאה בעיסוק המכון להתפתחות הילד, מאוחדת.