מדוע אנחנו הופכים לאדישים ממספר גבוה של חללים?

יחס פרטי, זה מה שהילדים שלנו זקוקים לו (צילום: שאטרסטוק)

אחד הדברים הנוראים באסון הנורא שפקד אותנו, זו האדישות שנכפתה עלינו באופן בו נחשפנו לזוועה.

עקבנו כולנו בדאגה רבה עם צאת החג אחר מנין ההרוגים, וכך בכל יום ראינו את המספר עולה ועולה. ויחד איתו עלתה גם האדישות שלנו למספרים.

כמה שזה נורא, הלב שלנו מזדעזע באופן דומה כאשר המספר הוא הוא 1300 או 1400

מי שזוכר לפני 17 שנה כאשר גלעד שליט נחטף, מדינה שלמה עצרה את נשימתה. בזעזוע נורא ובנדודי שינה ממחשבות שרצו בראש על מה עובר עליו במרתפי המחבלים האכזריים.

מה קורה לנו כאשר מנין החטופים הוא מעל 200. מה הפשר של הכאב המוגבל אותו אנו חשים. האם זה הלב החלש שלא יכול להכיל כמות כאב צער וסבל גדולה כל כך?

מחשבתי נודדת בין העיסוק וההתמודדות עם כאב כללי, לעיסוק והתמודדות עם כאב פרטי.

אנחנו יכולים להתחבר לדמות אחת, לאדם אחד, לחשוב עליו לפרטי פרטים, לצייר לעצמנו, מה קורה לו ומה עובר עליו, וכו' וכו'. זה מקבל אצלנו תמונה וצורה אותה אנו מעמידים נגד עינינו במלואה.

וכך עם התמונה המלאה שנמצאת לפנינו, ועם המודעות שלנו לכל הפרטים הקטנים והגדולים, אנחנו מתחברים ומרגישים קרוב. אנחנו מתקשרים לאדם ולמקרה. חווים אותו באופן אישי ומרגישים צער וכאב. הלב שלנו לא יכול להכיל כל כך הרבה מקרים ופרטים. הוא לא מסוגל לעשות הכרות עם כל אחד ואחד מהקדושים שנהרגו, ולכאוב את כאבם ואת כאב משפחותיהם וקרוביהם. וכך התמונה נותרת כללית ומרוחקת. כאב גדול על סיפור כללי. כאב שמחזיק את התמונה הגדולה, מבלי לאחוז בפרטים הרבים. זהו כאב נטול חיבור וקשר פרטי.

זהו המנגנון והדרך של הנפש להגן על עצמה, בשל היכולת המוגבלת לחוש ולהתחבר לצער וכאב.

יתכן מאוד שמבחינה רוחנית, יש משמעות גם לאופן החוויה הזו של צרת הכלל. צרת רבים, עת צרה לעם ישראל. ובוודאי אלו הם תהליכים שעוברים על כלל ישראל לקראת הגאולה שנזכה לה בקרוב.

התובנה הזו, בימים אלו כאשר קולות המלחמה ברקע. והילדים של כולנו במתח, בחרדה, ובציפייה מאיתנו לקרבה, לביטחון ולחיזוק. מעוררת מחשבה על אופן החיבור והקשר שלנו עם הילדים. לעיתים בשל טרדות החיים ועול הפרנסה, אנחנו מנהלים עם ילדינו 'קשר כללי'. אוהבים אותם אהבה כללית, ודואגים להם באופן כללי.

אנחנו עסוקים בתמונה הגדולה, יושבים במשבצת 'ראש המשפחה' ומנהלים את המוסד המשפחתי היטב. אנחנו יוצאים לעבודה ומתאמצים להביא פרנסה. עסוקים באספקת מזון, בתשלום חשבונות ובניהול תקין. אנחנו אוהבים את כולם דואגים לשלומם, ובעיקר משתדלים שהעסק הביתי שלנו יתנהל על מי מנוחות, בשלוה ובהשקט ובלי בלגנים מיותרים.

מבלי למעט בחשיבות של כל זה, לילדים שלנו דווקא חסר 'קשר פרטי', כזה שמייצר חיבור עמוק וקרוב. קשר כזה שרואה אותם לגמרי. שמכיר את התמונה במלואה. קשר של הכרות וידיעה לפרטי פרטים. לא רק סדר יומו המלא, אלא גם את האתגרים וההתמודדוית, את החברים האהובים ואת אלו שפחות. קשר שמספק אוזן קשובה לסיפורים לחלומות, לפחדים, ולדמיונות. לציפיות ולאכזבות. חיבור כזה שיש בו שותפות מלאה בכל מה שעובר על הילד.

אולי נכון להדגיש, כי בגיל ההתבגרות אנחנו יכולים לפגוש אצל חלק מהילדים שלנו צורך במרחב אישי. בו הם יכולים לבחון ולבדוק עם עצמם את הזהות הבוגרת שלהם. זהו השלב בו הם עשויים לקחת צעד לאחור למדר אותנו ולשתף אותנו פחות במה שעובר עליהם. ברור כי מדובר בתהליך בריא ושלב חשוב בצמיחה שלהם בדרך להיות אדם עצמאי ובוגר.

אך יחד עם זה עלינו להחזיק בראש כי גם הם עדיין זקוקים לנו בעורף. הם צריכים לדעת שאנחנו איתם, חושבים עליהם, יודעים איפה הם, צופים בהם מרחוק, בהערכה, באהבה, ובתמיכה. אנחנו כאן בשבילם, אם יש קושי או בעיה. אם יש צורך בייעוץ או בקבלת עזרה. העין והאוזן שלנו נותרה פקוחה עבורם, אנחנו נשארים קרובים עבורם.

אז דווקא בימים אלו, הזמן שלנו להשקיע בקשר עם הילדים, ללמוד אותם היטב ולחזק את הקשר שיהיה 'פרטי' קרוב ועמוק. קשר כזה שמייצר חיבור וקרבה, עם רגש וחזק ועצמתי.

הכותב הינו איש חינוך, יועץ ומדריך חתנים