התסכול של האישה: הבעל לא מסוגל לתת דוגמה רוחנית לילדים. מה עושים?

יהודי מתפלל | ארכיון (צילום: שאטרסטוק)

היה זה לפני כשנה, הגיע אליי יהודי יקר וכך סיפר לי: "אני בן שלושים וארבע, נשוי, ואב גאה, ברוך השם, לחמישה ילדים מתוקים וחמודים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

שלום הבית בינינו בסך הכול תקין, רק לאשתי מפריע משהו אחד... במישור הרוחני אני קצת פחות רציני. אני לא הולך להתפלל במניין, לא שחרית, לא מנחה ואף לא ערבית. אני מניח תפילין בבית אומר איתם קריאת שמע ומחזירם לנרתיקם.

בנוגע ללימוד תורה אני לא לומד כמעט כלום, אולי קצת בבית הכנסת בשבת. בשעת התפילה אני קורא עלונים [בעיה בפני עצמה!] וזה אולי נקרא לימוד תורה.

בשבת אני כמובן הולך לבית הכנסת להתפלל עם הילדים. אבל חוץ מזה אני לא כ"כ מראה דוגמה לילדים איך צריך להיראות אבא יהודי אמיתי.

לאשתי זה מאוד מפריע, היא אומרת לי מדי פעם: 'תקשיב, אני מאוד אוהבת ומעריכה אותך, אבל יש לנו ילדים ואתה צריך להראות להם דוגמה של אבא יהודי, איך יהודי צריך להתנהג'.

בשלב הזה הייתי מתרגז על אשתי: 'את מלחיצה אותי כשאת אומרת לי את זה, תני לי את השקט שלי בחיים'. אשתי הייתה עונה לי: 'אני לא מלחיצה אותך ולא מתערבת לך בעניינים רוחניים, זו הבעיה שלך עם אלוקים. אני אוהבת ומעריכה אותך איך שאתה. אבל יש פה ילדים ואנחנו רוצים בעזרת השם שהם יגדלו יהודים כשרים, טובים ואמיתיים. וחשוב שהם יראו דוגמה אישית בדבר הזה'.

בקיצור, אני הייתי אומר שאשתדל וכך הייתה נגמרת השיחה, אבל באמת לא עשיתי שום שינוי, פשוט לא הייתי מסוגל.

וכך הדבר נמשך ונמשך. אשתי הייתה שבה ומתרגזת עליי ואומרת לי: 'מה יהיה? הילדים הולכים וגדלים, תשתדל לעשות שינוי, אפילו מינימלי'. ואני שוב הייתי אומר: 'כן, כן, וממשיך איך שהייתי'.

ואז לילה אחד כשישבנו לדבר, אשתי ממש בכתה ואמרה לי שהיא ראתה את הילד שלנו, שאך לפני זמן קצר חגגנו לו בר מצווה, במקום שילך להתפלל שחרית במניין הוא התפלל בבית "חמש דקות" הניח תפילין, ופשוט זהו.

בבקשה ממך, זה ממש משפיע על הילדים שהם רואים שאתה לא תמיד מתפלל במניין. אני אומרת לך שוב: 'אתה בעל ואבא מקסים ואני מודה להשם שהתחתנתי איתך, אבל תעשה עם זה משהו. אולי תלך למישהו שיעזור לך בדבר הזה, כי בשבילי זה ממש חשוב'.

באמת קשה לי לעשות דברים ברוחניות, אני ממש מרגיש חסימה בדבר הזה, הלוואי שתצליח לעזור לי".

התחלנו לשוחח על העבר שלו, על ההורים שלו. הוא סיפר לי שאביו ואימו היו הורים נחמדים, לא צעקו או פגעו חס ושלום. אבל תמיד לא היה מספיק להם מה שהייתי עושה ברוחניות, בין בתפילה בין בלימוד, תמיד הייתה ההרגשה שזה לא מספיק ולא טוב וצריך לעשות יותר ויותר.

אף פעם לא הייתה ההרגשה: ברוך השם התפללת, זכית, למדת, איזה כיף. תמיד היה את הקול הזה... זה לא מספיק וצריך לעשות יותר ויותר.

גם לישיבה שהוריי שלחו אותי, כמובן שהם שלחו אותי לישיבה שבה "הם" רצו שאני אלמד, ישיבה הכי טובה, היה חלק בזה.

וזה רק הוסיף לי ללחץ הנפשי. שאני צריך לעשות עוד ועוד ועוד. עוד ללמוד, עוד להתמיד, עוד להתפלל, עוד לכוון.

הרגשתי שמחנכים אותי שמה שאני אעשה זה אף פעם לא טוב, בתור יהודי לא טוב מה שאני עושה ואני צריך לעשות יותר. בקיצור, שאלוקים לא מרוצה ממה שאתה עושה! הוא רוצה שתלמד יותר, תתפלל יותר, תשמור את העיניים יותר, ותעשה עוד ועוד.

לאט לאט הרגשתי יותר ויותר לחץ נפשי והתחלתי להרגיש שפשוט קשה לי ללמוד, להתפלל, לעשות דברים ברוחניות.

לא הרגשתי סיפוק משום דבר ברוחניות שעשיתי, כי כל הזמן נתנו לי את ההרגשה של מה אני צריך עוד לעשות ולא לחשוב ולהתבונן מה כבר עשיתי.

עד כמה כל נקודה הכי קטנה שעשיתי חשובה בעיני השם ולשמוח בכל דבר טוב שאני עושה, ולא כל הזמן לחשוב ולהסתכל מה לא עשיתי.

אני שומע את הדברים האלו שוב ושוב מכל כך הרבה אנשים. מחנכים מה צריך עוד לעשות, מה עוד צריך להתקדם. מאה אחוז מהזמן משקיעים בחינוך מה הילד, הבחור, האברך צריך עוד לעשות ברוחניות ולהתקדם. לפעמים צריך פשוט לשבת ולשמוח ולהרגיש את הטוב שכבר עשינו. נפש האדם לא יכולה כך לחיות.

יש מכתב ידוע של רבי מנחם מנדל מוויטבסק בספרו "פרי הארץ", המסביר, מדוע אנשים נופלים ברוחניות? שהסיבה היא בגלל שאנשים לא שמחים ונהנים מהרוחניות שהם עושים. הוא מסביר שם שנפשו של האדם בנויה כך שהיא רוצה למלאות את התאווה. נפש של אדם יש לה תאווה, וכאשר אין לה את התאווה והסיפוק בדברים רוחניים, שהאדם לא נהנה ממה שהוא עושה ושמח במה שהוא עושה, אז הנפש מחפשת תאווה אחרת ואז היא מגיעה לחטאים.

ברור שהשאיפה האמיתית היא כמה שיותר להתקרב לאלוקים ולהיות דבוק בו, בשביל זה הגענו לעולם.

אבל באותה נשימה אין מצב שאדם יהיה מסוגל לאורך זמן רק כל הזמן לחפש מה הוא צריך לעשות עוד ולהתקדם ומבלי להסתכל מה הוא כן עשה.

ראיתי כתוב בספר "אז תתחזק" בשם אחד מהצדיקים, ששאל כך: משה רבינו היה כידוע עניו מכל אדם, איך משה רבינו הרגיש עניו מכל אדם הרי השם נתן לו את התורה?

ומתרץ, שמשה רבינו צפה לאורך כל הדורות וראה שיבוא יום שיהודי שרק יניח תפילין יהיה חשוב יותר מכל מה שהוא עשה... בגלל הקושי הרוחני והניסיונות שיהיו באותו זמן.

יותר חשובה הנחת התפילין של אותו יהודי מכל מה שהוא עשה! ולכן הוא הרגיש עניו, שהוא ראה שיהודי הכי פשוט שרק יניח תפילין יותר חשוב מכל מה שעשה, לכן הרגיש עניו.

מה היה קורה אם עשר דקות ביום היו מחנכים לשבת ולחשוב כמה כל נקודה הכי קטנה שיהודי עושה היא חשובה בעיני אלוקים. כל ברכה, כל אמן, כל שורה של גמרא, כל אות חשובה וזה אין סוף וגבול של קשר עם הבורא.

רבי חיים ויטאל כותב שהאר"י הקדוש הגיע לכל המדרגות שלו בגלל שהייתה לו שמחה של מצווה. על כל דבר רוחני הכי קטן הוא שמח וצהל על אשר זכה להתקרב לבורא ולעבוד אותו.

וזה נתן לו כוח ויכולת לעשות עוד ועוד.

כך זה טבע האדם אם הוא ייהנה וישמח מאיזה דבר הוא ירצה לעשות אותו, ואם הוא לא נהנה אז גם אם תפחיד אותו בדיבורים על גיהנום זה לא יעבוד לאורך זמן.

ומאותה הסיבה זה אחד הסיבות לנוער הנושר שמתרבה בכל יום ויום יותר ויותר. זה בגלל שהדבר הכי חשוב בחינוך לנוער זה לתת לילדים ולבחורים הרגשה והתניה טובה מרוחניות ואם אין את זה אז מספיק קצת ניסיון ותאווה כדי להפיל את הבחור.

הייתי ממליץ לקרוא את הספר אז תתחזק, מובא שם מכל גדולי החסידות הקבלה והמוסר עד כמה הבורא שמח מכל דבר שיהודי עושה ועד כמה זה חשוב.

אותי יהודי שהגיע אליי עשה עבודה קשה לשנות את ההתניה שלו מרוחניות, ובעיקר הוא הבין לאט לאט עד כמה כל דבר כן נחשב וכמה זה אור אין סוף כל דבר קטן שהוא עושה.

אותו אלוקים שאמר שנעבוד אותו, אותו אלוקים רוצה ומחייב שנשמח מכל דבר שאנחנו עושים.

מאחל לכל עם ישראל הקדושים שבת שלום שמחה ומאירה.

שתזכו לראות כמה אתם קדושים ומאירים, שכל דבר טוב הכי קטן שרק ישנו שווה אין סוף.

לתגובות: machon.rot@gmail.com‏