בת שבע שלום.
לפני מספר שנים עברתי חוויה טראומטית מאד מאד קשה. קרוב משפחה התעלל בי באופן סדרתי במשך כשנתיים. הרבה שנים ניסיתי שלא לחשוב על מה שהוא עשה לי, אבל זה כל הזמן היה חוזר אלי בחלומות ובסיוטים. לאחרונה אני מנסה להתמודד עם מה שקרה, אני הולכת למטפלת וסוף סוף העזתי לספר לה מה שקרה לי. אך באחת הפגישות היא אמרה לי משהו שנורא מטריד ומציק לי, היא אמרה "אני יכולה להבין אותו, הוא היה במצב מאד קשה, והוא הוציא את זה עלייך". היא הדגישה שהיא לא מצדיקה אותו, אבל חשוב היה לה לומר שהיא מבינה מאיפה הוא בא, וכמובן שהיא גם מבינה את הכאב שלי. חזרתי הביתה ומאז אין לי מנוחה. למה זה כל כך מציק לי שהיא מבינה אותו? האין זה עדיף שגם אני אבין אותו ואסלח לו על מה שהוא עשה?
אלמונית.
לאלמונית היקרה.
אני כאובה ומצטערת לשמוע על החוויה האיומה שעברת. קשה לי אפילו להתחיל ולדמיין את הכאב האיום שאת חווה. אני מלאה הערכה על האומץ הרב שלך לגשת ולהתמודד עם הנושא, לפתוח פצעים ישנים ולגעת במה שקרה בעבר. לצערי אין שום שיטות קסם להתגברות על מה שקרה, וזאת אכן הדרך היחידה לצמוח, להחלים ולהפוך את הכאב לחלק מההיסטוריה שלך. הטראומה נמצאת בתוך המוח שלך, בזיכרון, ואפילו אם את לא חושבת על זה, היא תמשיך להציק לך באופן חזק ומתמשך ולהשפיע על תחומים רבים בחייך, עד אשר תפתחי את הנושא באופן מבוקר ומקצועי ותלמדי להכיר במה שקרה לך.
לגבי שאלתך. אני חייבת לציין כי האינסטינקטים שלך עובדים מצוין. הניסיון להבין את התוקף ולהסתכל על הדברים מהזווית שלו הוא ניסיון מציק ומבלבל ואני אנסה להסביר באופן מפורט מדוע זאת חשיבה שלגמרי לא מתאימה לשלב שבו את נמצאת.
הרבה פעמים אנשים אומרים דברים כמו "צריך לסלוח, ורק אז מגיעה מנוחת הנפש" או "צריך להבין את האדם השני וזה מה שיביא להחלמה". אך מדובר בטעות גסה. הנקודה הבעייתית כאן היא, שזה בהחלט נכון - אם סולחים, מגיעים לשלוות נפש. ואם מבינים, זה מביא להחלמה. אבל כמה שלבים צריך לעבור עד שאפשר להבין ולסלוח! המון המון שלבים.
במאמר הקצר הזה אשוחח אודות השלבים הראשונים של החלמה מטראומה - הכחשה וכעס. אנסה להבהיר את ההבדל בין הבנה וסליחה שנובעת מהכחשת המעשה החמור שנעשה, לבין הבנה וסליחה שנעשית לאחר שישנה מודעות עמוקה לדברים שנעשו. במאמר הבא בעזרת ה' ארחיב את הדיבור על הנושא, עד כמה חשוב להתייחס למאורע באופן ילדותי, בשחור ולבן, ורק אחר כך להתמקד בפרטים ולעדן את התמונה, ואתן מספר אסטרטגיות לפיתוח מודעות וכעס.
חמשת שלבי האבל
לפני כ40 שנה פיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, מודל המתאר התמודדות של אנשים עם אבל ואבדן. המודל הזה נבנה על סמך ראיונות עם הרבה מאד חולים שהתמודדו עם מחלות סופניות. קובלר-רוס דיברה עם האנשים הללו, שאלה אותם שאלות ובחנה את אופן ההתמודדות שלהם. היא סווגה את התשובות שקבלה לחמישה שלבים ויצרה את מה שמכונה "מודל קובלר-רוס" או "חמשת שלבי האבל".
המודל הזה מתאר את המעבר המורכב שאנשים עוברים כאשר הם מתמודדים עם בשורה איומה, ואיך הם לוקחים את הבשורה הזאת ומטמיעים אותה בתוך החיים שלהם. המודל מורכב מחמישה שלבים: הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון והשלמה.
בעצם השלבים הללו הם שלבי מעבר שמתחילים בהכחשה מוחלטת, ממשיכים ברמות שונות של התמודדות עם הבשורה, כאשר בכל שלב הבשורה נתפסת באופן שונה, עד שלבסוף מגיעה ההשלמה וההכלה של הבשורה האיומה.
המודל הזה כל כך משקף אנושיות בסיסית, שהוא מתאים פחות או יותר להתמודדות עם כל סוג של טראומה רצינית שאדם עובר - התמודדות עם התעללות, גירושין, מוות של אדם אהוב. כל מיני סוגים של טראומה מעוררים את אותם השלבים. אולי השלבים הם לא בדיוק אחד לאחד כמו המודל המקורי, אולי המעברים ביניהם קצת פחות חדים, אבל הרעיון הבסיסי נשאר זהה.
כוחה ההרסני של ההכחשה
השלב הראשון בהתמודדות עם כל טראומה היא הכחשה. המציאות כל כך איומה שאנו מעדיפים להעמיד פנים שהיא לא קורית. אנו מנסים להתעלם, מנסים לא לדבר על זה, מנסים להפחית מהחומרה של מה שקרה.
ההכחשה חזקה במיוחד כאשר אנו מדברים על טראומה שנוצרת על ידי קרוב משפחה. בטראומה כזאת ממילא יש המון רגשות מעורבים, והרבה מאד בעייתיות ברגשות. מכיוון שהטראומה כל כך גדולה ומורכבת, ההכחשה לובשת צורות רבות ומגוונות, היא מופיעה בכל מיני מחשבות כמו: "אולי זאת הייתה אשמתי", "אולי אני קצת רציתי את זה", "אולי זה לא כל כך נורא", "אולי הוא לא באמת התכוון לפגוע בי". וכדומה.
כל המחשבות הללו לא באות ממקום חזק, ממקום של גדלות נפש, הם באות ממקום מרוסק, של חוסר יכולת להכיל את העובדה שאדם הקרוב אלייך רצח לך את הנשמה ואפילו לא מיצמץ כשהוא עשה זאת שוב ושוב ושוב.
זאת הסיבה בשלה קורבנות של ניצול או התעללות כל כך מהירים להאשים את עצמם במה שקרה להם. להאשים את עצמך זאת ההכחשה הכי טובה שיש. כי באופן מעוות, האשמה עצמית נותנת שליטה לאדם עצמו.
הלוואי ויכולת להאשים את עצמך, לקחת אחריות על המצב, ולומר "אני עשיתי זאת". אבל ההיפך הגמור קרה! את היית חסרת שליטה, את נוצלת ללא אפשרות להגן על עצמך, וזאת הטרגדיה האמיתית. זאת הטרגדיה שצריך להכיל ולהבין ולקבל.
כעס כמנוף לצמיחה
ההכחשה אינה יכולה להימשך לעד. הטראומה מחלחלת, משפיעה על תחומים אחרים, מופיעה בסיוטים ובחלומות, זה נמצא שם. כל הזמן. ואז, עם הניסיון להתמודד עם המציאות, והניסיון להביט באמת בעיניים, מופיע הכעס.
כעס הוא דבר נהדר.
כעס הוא סימן לתחילתו של תהליך ההבראה. סימן לכך שעברת מאדם שמכחיש את מה שקרה לך, לאדם שמתחיל להתמודד עם המציאות. כאשר את כועסת את מתחילה להכיר במציאות של מה שנעשה לך, מפסיקה להכחיש את חומרת המעשה, ומכניסה את המציאות לתוך החיים שלך.
זה לגמרי לא פשוט. הרבה פעמים כאשר מישהו פוגע בנו, הדבר הכי קשה זה לכעוס עליו. בתחילת הדרך הרבה יותר קל לומר "אני מבין" או "אני סולח" מאשר לומר "אני כועס" או "אני שונא". אבל ההבנה והסליחה של תחילת הדרך לא שווה כלום, כיוון שהיא באה ממקום שלא מכיר במציאות של מה שנעשה לי. זה לא כל כך קשה לסלוח למישהו לפני שבכלל הכרת במעשים החמורים שלו. החכמה היא קודם כל להכיר ברוע, ורק אחר כך לנסות ולהבין אותו.
הבנה וסליחה בשלב הזה מונעת החלמה. היא פסולה לחלוטין. היא באה ממקום חלש, ממקום שלא רוצה להתמודד עם ההשלכות של השנאה. שלא רוצה להתמודד עם ההשלכות של לקבל את מה שקרה באמת.
הכעס הוא שלב חשוב ומהותי. במיוחד בטראומה של התעללות ובטח כאשר מדובר בקרוב משפחה כאשר הרגשות כל כך מבולבלות, וההכחשה לובשת צורות רבות של האשמה עצמית ואמפתיה.
הכעס החיוני הזה, הוא לא השלב הסופי של ההחלמה. כאשר אנו כועסים, אנו עדיין כאובים, אנחנו בוערים מבפנים, אנחנו לא יכולים לנשום מרוב כעס. זהו שלב שחייבים לעבור אותו. אבל הוא לא השלב הסופי.
המטרה הסופית היא השלמה
במודל של קובלר-רוס, אחרי הכעס מופיעה ההתמקחות ולאחר מכך דכאון, ורק אז מופיעה ההשלמה. במציאות המורכבת החיים לא תמיד מורכבים משלבים שלבים ברורים ומובחנים. הכעס יכול ללוות אותך במשך שנים, הוא יכול להיחלש בתקופה מסוימת, ואז פתאום להתחזק שוב.
המטרה הסופית היא להגיע להשלמה. להטמיע את החוויה שעברת בתוך המציאות שלך. להפוך אותה לחלק מהעבר, להתיר את סבכי ההדחקה וההכחשה המלפפים את נשמתך, ולהכיל. אבל מדובר בתהליך ארוך מאד מאד, שאת נמצאת רק בתחילתו.
בסופו של התהליך את אמורה להפסיק לכעוס על האדם, להתייחס לחוויה שעברת כאל מציאות נייטרלית. כמו שאת מכילה את זה שהגשם יורד והאדמה רטובה. זאת מציאות שאינה מלווה ברגשות סוערים. היא פשוט קיימת. קיימת כשלעצמה, אין לנו שליטה עליה, אבל היא לא כואבת. היא פשוט שם.
זאת המטרה הסופית. וכדאי לזכור את זה. לפעמים זה מחזק לשאוף להכרה הזאת, ומדי פעם ברגעים של חסד, אפילו אם לא עברת את כל תהליך ההחלמה, ברגעים מבליחים מסוימים, אולי אפילו תוכלי להיות שם לשניונת קטנה. להכיר במה שקרה, בלי להכחיש, בלי לשקר, בלי לכעוס, פשוט לדעת שזה קרה. ולראות את זה כמציאות. ותו לא.
אבל אלו רק רגעי חסד נדירים עד כמעט בלתי קיימים. במציאות, את צריכה לעבור תהליך מאד מורכב שרק בסופו תגיע ההכרה והקבלה הזאת, בדרגותיה השונות. והלוואי שבאמת תוכלי להתייחס למה שקרה בשוויון נפש יום אחד.
מפאת חוסר מקום אני נאלצת להפסיק כאן. בעזרת ה' בימים הקרובים יעלה חלקו השני של מדור הייעוץ שם אסיים את הנאמר כאן ואתייחס באופן ספציפי לשאלתך.
עד אז חזקי ואמצי,
שה' ייתן לך כוח ואומץ, והמון דברים טובים שיקרו.
בת שבע
הצגת כל התגובות