אחד הטיעונים של התומכים בגיוס חובה כללי הוא שהגיוס לצבא משיג מטרות חינוכיות. הבה נבחן אותו.
כך מציג פרופ' בן-ציון נתניהו את משנת מורו, זאב ז'בוטינסקי: "הוא הבין, שהגיעה השעה להחדיר לציונות לא רק את הכרת הצורך בהקמת צבא, אלא גם את ההכרה בערך הצבאיות כגורם חיובי בחייה של האומה. ועל כן, לא דיבר רק על צבא מקצועי, שישמש להגנה מבפנים ומבחוץ (כדברי הרצל ב"מדינת-היהודים"), אלא על החינוך לחיילות של הנוער בכלל... ושיש בחינוך הצבאי גם ערכים נעלים, שרק הוא, חינוך זה, יכול להקנותם... ובמאבק זה על חינוך חדש של הנוער, נתגלה כל המרחק בין הדור ההוא ובין ז'בוטינסקי". (מתוך ספרו "חמשת אבות הציונות")
לעומתו, בן דורו, אלברט איינשטיין, התנגד לגיוס חובה, כדי לא להוביל למיליטריזציה של החינוך: "מדינה הדורשת מתושביה שירות צבאי, נאלצת לטפח הלך רוחני לאומני של תושבים אלה, המספק את היסוד הנפשי לתועלת הצבאית שהם מביאים. בבתי הספר היא צריכה לטפח באוזני הנוער, לצד הדת, את מכשיר העוצמה הברוטאלית שלה! לפיכך קביעת שירות החובה הכללי הריהי לפי דעתי הסיבה העיקרית להידרדרות המוסרית של הגזע הלבן, המעמידה בספק גדול את המשך קיום תרבותנו ואפילו את עצם קיומנו... יש להילחם בשירות החובה, המשמש מדגרה עיקרית ללאומנות הלא בריאה".
נראה, שאיינשטיין וז'בוטינסקי מסכימים ככלל על השפעת גיוס החובה על החינוך, אלא שסלע המחלוקת ביניהם הוא על טיבה. ז'בוטינסקי תמך בגיוס החובה כדי לעצב עם יהודי כחזונו. את חזונו לגבי אופי העם נוכל למצוא בהמנון בית"ר שחיבר: "בַּדָּם וּבַיֶּזַע/ יוּקַם לָנוּ גֶזַע/ גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכזָר". זאת כאנטי-תיזה לגמרא ביבמות ע"ט ע"א: "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים".
המאבק לגיוס בחורי ישיבות הוא מאבק על מהפכת ערכים בקהילה היהודית. כל אימת שהציבור החרדי לא יתגייס, המרת החינוך היהודי לחינוך צבאי לא תושלם. המטרה של ז'בוטינסקי, אליבא דפרופ' נתניהו, הייתה: "יש לחנך דור חדש של יהודים חדור אמונה בעיקרי הציונות וחופשי מתסביכי הגלות".
זאת ועוד, שולפי חרב הגיוס רוצים לכפות על הקהילה החרדית חינוך מחדש למיליטריזם בתוך הצבא. אין מדובר כאן בהזמנה לדו-שיח חופשי עם הבחור החרדי, או לסמינר אקדמי-ביקורתי, אלא בכפייה עליו להירצע לצבאיות. החינוך הצבאי הוא למשמעת, והוא מושג באמצעות כפייה, ענישה, התשה, גזל שינה, השבעות, הרעבות ושבירת רוח האדם – שיטות המכבות את פנסו של התר אחר האמת. הגנרל איננו מציע את התיאוריה שלו ומעמידה לביקורת ולחיפוש הפרכות, אלא כופה את הפקודה שלו, עד שאחרי הפעולות יימשכו הלבבות. דברים חמורים במיוחד על המשמעת הצבאית כתב טולסטוי: "וכאשר החיילים מגוייסים לצבא ומחומשים, נכפית עליהם הכשרה מיוחדת הקרויה משמעת, שהונהגה רק לאחרונה מאז שהחיילים חדלו להיות שותפים לביזה... משמעת היא הכחדת התבונה והחופש באדם, ולא יכולה להיות לה מטרה אחרת זולת הכנה לביצוע פשעים מן הסוג ששום אדם אינו יכול לבצע במצב שפוי".
ולכן, כדי להשיג מטרות חינוכיות ראויות, במקום החזונות החינוכיים של כפיית גיוס לכל, שז'בוטינסקי למד מהלאומנים של אירופה הישנה, יש לבכר חזון של חינוך מוצע לכל; נזכיר את זה של רבי יהושוע בן גמלא: "זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע". אותו זכור לטוב אכן היה אנטי-מיליטריסט שהתנגד לקנאות שבטית. על הקנאים, שאותם העריצו חלוצי הציונות, אמר: "אנשי רשע וזדון שהתמכרו לעשות רע".
הכותב הוא מרצה למשפטים