מבלי משים, החל תהליך משמעותי הרבה יותר מכפי שהוא משתקף כלפי חוץ.
הימים הללו, הם סוג של התנתקות עבור אלפים בני הציבור החרדי.
התנתקות כאובה מקהילות, שבמידה מסוימת, היו שותפי דרך חלקיים, להשקפה תורתית, ואולי אף מדינית.
זמן רב אלו הן כבר אינם חילוקי דעות ושרירים של הקמת קואליציה. ביתו של הימין הדתי הכריז ונאבק בכל כוחו, לא למען שיוויון, ולא בעד גיוס - אלא נגד עולם התורה. נגד הציבור החרדי. גם לפיד האב, לא היה כה נחרץ ב"לא רוצה לראות חרדים".
כעת, באה ההתנתקות.
זו אינה התנתקות מרצון, אבל יש בה הקלה. נכון, החרדים לא היו בהכרח מאירי פנים לאורך השנים, אבל חובשי הכיפות הסרוגות, לא הגיעו מעולם ממקום תמים. הם ידעו גם ידעו להשתמש בחרדים כמושא לשנאה, להכרזה "אנחנו זה לא הם, אל תתבלבלו". הישיבות שלנו היו לצנינים בעיני רבים מהם, התורה שלנו הגעילה אותם. אלו מילים קשות, אבל האמת מוכרחת להיאמר. התיעוב שלהם כלפי חרדים, היה פעמים רבות לא גבולות, אולי בשל אילוצי הכורח להראות שהם "רגילים", אולי בשל הכמיהה הישנה שלהם, הצורך הבלתי נשלט לקבל אישור מחילוניי ישראל שהם שווים משהו, הגם שמי כמותם מסר נפשו על צבא ההגנה לישראל. אפילו בעלוני הנוער שלהם יכולת למצוא כתיבה המשבחת קרבה לחילוניים ואהבת ישראל כלפיהם, במקביל לטורי הסתה נגד החרדים, אותם רוכשים צעירי הציונות הדתית מינקות.
עכשיו, סוף סוף, היו הם, אלו שהכריזו בקול רם וברור, "לא רוצים אתכם ואת הישיבות שלכם". הם אלו, שסירבו לשבת אתנו, כאחרוני השמאלנים הקיצוניים.
הקרע נוצר, וכבר עכשיו לא נראה שהוא יתאחה בקרוב. זה לא קרע, זו פרידה. ככל הנראה לתקופה בלתי מוגבלת. ואין יותר שותפות טבעית, ואין יותר 'חרדי הוא בדרך כלל ימני'. מי שזרק את החרדים בכל כוחו אל השמאל, שלא יבכה שהחרדים ימצאו שם דלת פתוחה.
החיוך הזה של בנט, אותו חיוך שאמר "החרדים הם אחים" במשך ששה פעמים באותו יום, בדקלום ילדותי חסר הבנה, מתוך צייתנות להכתבות יועץ התקשורת שהביא אותו עד הלום – החיוך הזה הוא שמחה לאידנו. אגב, איש מעולם לא העז לשאול את מנהיג הציונות הדתית, אם הוא שומר שבת במלואה, או מה הוא עושה כשבא לו קצת קצת בשבת להתקשר לחברים, או לראות טלוויזיה. אולי הוא שומר, אבל אולי לא. מה שכן, זה פניה העתידיים של החברה הזו.
בדמעה רותחת, אנו מתנתקים גם מחלקים רבים בארץ ישראל שלנו. אותה ארץ אהובה שאבותינו מסרו עליה את נפשם במשך הדורות, שכל חייהם פנו אליה, אל ציון. וכעת, מישהו הציב אולטימאטום, או עולם התורה, או ארץ ישראל. בכאב, לא נותר לנו אלא לבקש את יבנה וחכמיה, גם אם זה יעלה במחיר ירושלים שבדמינו.
אז מה זה קשור, יתמהו ובצדק, כל מיני. האם נמכור אידיאולוגיה כנקמה חלילה, או נתעלם מהארץ בגלל שמישהו שתופס גם הוא באותה אמונה, נלחם בנו?!
חלילה וחס! אלא שמשהו השתנה ולתמיד. המחנה הלאומי מתחיל להתפורר, מכוחו שלו. ברית מפד"ל-שינוי, כבר הביאה התנתקות ארורה אחת, וההיגיון אומר כי אין ספק שברית כזו מחדש תביא אחריה עוד התנתקויות כאלה. וברגע ההוא, כשעולם הישיבות שנחרב בידי בנט, יקבל הצעה ולו הפעוטה ביותר, על מנת להחזיק עוד קצת תורה, אין כל צל צלו של היסוס בכלל שידי אוהבי עולם התורה יתמכו בכל לב בכל מהלך שכזה, כאוב ככל שיהיה. יש מי שהיה נוהג אחרת?
זה מזעזע אתכם אחינו לשעבר, בני הדת הלאומית? נכון!
מדוע לא הזדעזעתם כשמשהו חדש התחיל? מדוע לא מחיתם כשלומדי התורה נרמסו תחת מגפיו הצבאיים של בנט וחברו לפיד? עכשיו אתם נזעקים, כשאנחנו זורקים אתכם במרירות. ולא יעזרו שום סיפורי "ניסינו ללכת יד ביד עם הציבור החרדי ודחו אותנו", מכל מיני גורמי ימין. אתם תמהים כיצד אנו מוותרים על ארץ ישראל כביכול, וזועקים חמס? איפה אתם? עזבו את המאחזים וצאו כנגד הבית ה"יהודי", רק אחר כך תבואו אלינו בטענות.
העדפתם לאורך השנים את המשותף לכם ולחילונים, יותר מהמשותף לכם ולחרדים.
אהבת הארץ ומצוות יישובה והגנתה כמצווה היחידה בתורה, הובילה את מי שהובילה, להשנאת לומדי התורה ושומריה בכל מחיר, כאילו נבחר תחת הטייטל של שיוויון בנטל.
כששנאה הפכה למקצוע
גושים פוליטיים, הם דבר לגיטימי לגמרי בזמני הרכבת ממשלה. אבל הליכה משותפת בתנאי ש"אל תכניס חרדים", זו גזענות, לא פוליטיקה.
המילה 'צבא' מוזכרת בעקרונות מפלגת 'הבית היהודי' לפחות ארבעה פעמים. בעוד המילה 'תורה' פעמיים, כשאחת מהם היא "אנו מודעים לכך שיש רבבות צעירים שאינם לומדים תורה, אך נהנים מפטור בלתי מוצדק משירות", והשני הוא "אנו רואים בלימוד תורה ערך יסודי ואינטרס חיוני של מדינת ישראל". נס שלימוד התורה הוא אינטרס למדינת ישראל, אחרת הוא בכלל לא היה נכנס לסל היהודי, גם לא למקום ה16 בעקרונותיהם. עכשיו הם בכלל בתמיכה הזויה במתווה של אותו אחד שבעקרונות מפלגתו כתובה הפיסקה: אנחנו מאמינים שעל כל בן ובת 18 להתגייס לשירות צבאי או אזרחי לפי צרכי הצבא והחברה", דבר שמועצת הרבנות הראשית לצד גדולי ישראל הצהירו כי הוא "ייהרג ואל יעבור".
אין הסבר לטירוף מפלגת הדתיים הלאומיים שמלאים בשנאה ותאוות שוויון בנטל, שאינו חל על הערבים. אף מילה לא תשמעו על כך שגם ערבים צריכים להשתתף בנטל תמורת מענקי המדינה. הנה, הפכנו לגרועים בעיניהם יותר מהערבים. הנה, אלו שזרעו שנאה כנגד חלקים בעם תוך הסתה איומה שהביאה לכך, שאיש מתוכם המגובה עד היום בשתיקה ובקול בקרב רבים מהם, רצח ראש ממשלה. עכשיו, אותו סוג שנאה שגרם למטורף אחד לעשות מעשה קיצוני, הוא בדיוק אותו סוג שנאה שמופנה מהם כליפי בני דודיהם החרדים.
אולי זוהי תוצאה של הזלזול בציות לדעת תורה, כפי שהגיב בנט באחד הראיונות היותר נפיצים שלו, לשאלה "ברגע האמת האם תסורו להוראות הרבנים?", הוא לא מצמץ כשענה: "ברשימה שלנו ששמונת הראשונים הם לוחמיים קרביים בצה"ל, אני אומר לך אנחנו נסור למרות של הפוליטיקאים".
עלינו עדיין לזכור, שיש שם במחנה הזה, קבוצות גדולות שכואבות את המלחמה בעולם התורה, בדיוק כמונו. הם סובלים שם בתוך הבית מלעג. תלמידי הר המור כאובים בדיוק כמו תלמידי ויז'ניץ. הם, ייאלצו לבחור אחת ולתמיד מה הם יותר, דתיים או לאומיים.
אז בהתנתקות הבאה, שתתפללו היטב שלא תבוא, תצטרכו לקוות שהחיילים המפנים לא יהיו שייכים לאלו שבנט גרר מעולם הישיבות והכוללים אל מחנות הצבא, כי באופן טבעי, הניתוק מהתורה - אפילו באופן חלקי - יכבה בהם עוד כמה רגשות.
לא תוכלו להתחנן לליבם בקריאות "יהודי לא מגרש יהודי", כי אחרי שאתם, כן א ת ם גירשתם אותם בכח אכזרי מן הישיבה, לא תוכלו להעיז לבקש, שהם לא יגרשו אתכם מהבית. הרסתם להם את החיים, ויש לזה מחיר.
אתם יודעים מה זו התנתקות, וכמה זה קשה.
גם לו יצוייר שלא יתגייסו בני הישיבות, אבל ייהרסו תקציבית, הרי שגם אז, בהתנתקות מיהודה ושומרון, תמצאו את עצמיכם לבד. השמאל, לא יאהב אתכם, לפיד שכבר אמר בזמן ההתנתקות כי טוב שמחנכים אתכם, יהיה האחרון שאכפת לו מכם יותר ממו"מ מדיני. ואנחנו, שעוד השתתפנו בצער, גם לא נהיה שם.
כאחד שגדל שנים רבות בהתנחלות דתית לאומית קטנה, אך במקביל בעולם התורה החרדי, כמו תמיד, העדפתי את העולם הרוחני על פני המולדת. כעת, כשנותרה לי הברירה לבחור אחת מן השתיים, אני כמו רבים, בלב שבור, בהתייסרות, מנתק כל קשר עם העולם ההוא, הארצישראלי. שם את כל כוחותי אך ורק בעולם התורה.
בגללכם!
הצגת כל התגובות