לפני כעשר שנים לערך התלוויתי לראש הישיבה שלי שיצא עם משלחת ראשי ישיבות מכל רחבי העולם, לביקור חד פעמי ונדיר בעיירות ליטא ופולין, היכן שהיו רק לפני כמה עשורים קהילות יהודיות חיות ותוססות - ואינם עוד. קהילות שנחרבו בשואה האיומה יחד עם כל יהודי מזרח אירופה, הי"ד.
אחד הרגעים המצמררים שלא אשכח מהסיור, היה כאשר ראש הישיבה שלי, רבי חיים סרנא ז"ל ביקש לנסוע לעיירה 'סלבודקא' אשר בליטא. שם התגוררה רעייתו בילדותה, והוא ביקש לראות את הבית שבו היא גרה. הגענו לכתובת ועל מפתן הדלת היה עדיין את הסימן של המזוזה שהסירו ממנו.
כששהיתי שם ועברנו מבית לבית, ואיתרנו את המבנה שבו נלקחו רבנים וקדושי עליון אל מותם ב'פורט התשיעי', כשחלפנו על הרחוב שבו שכנה הישיבה הגדולה ביותר בליטא - 'כנסת ישראל', התקשרתי מהטלפון שלי אל סבתי, רחל טוקר שגרה בירושלים עד עצם היום הזה. גם היא גדלה שם לפני תשעים וחמש שנים. "סבתא, אני מתקשר אלייך מסלבודקא", אמרתי .. לא אשכח לעולם את ההתרגשות בקולה, הדמעות שחנקו את גרונה והתחושה שביטאה הייתה של סגירת מעגל שנכדה מסתובב יחד עם ראש הישיבה שלו, במקומות בהם היא עצמה גדלה ואיבדה את הוריה, אחיה ואחיותיה שנשרפו בתוך אולם בית הכנסת, יחד עם כל קהילת הקודש של סלבודקא שנשרפו למוות.
ההחלטה לשחזר את אותו עולם תורה ענף שנכחד בשואה - הובילה לכך שכינו את שמות מוסדות התורה המרכזיים בארץ, הישיבות הגדולות וה'כוללים' הלימודיים, כמו גם את שמות החסידויות והזרמים השונים ביהדות החרדית - בשמות שהיו שם. בפולין, בליטא. בקהילות הקודש שהיו ואינם. ישיבת פוניבז', כחסידות גור, ישיבת סלבודקא כחסידות ויזניץ' וישיבת וולוזין כחסידות בעלזא. לשחזר את שהיה ואיננו עוד. הישיבות והחסידויות עשו הכול להקים מחדש את עולם התורה בארץ.
סבי, הרב יצחק טוקר, היה תלמיד ישיבה בעת הפוגרום הנודע בעיר חברון בשנת 1929. ביום המר והנמהר בו תקפו לפתע מאות מתושביה הערבים של חברון את הישיבה ואת יהודי העיר וטבחו בעשרות מהם, התחבא סבי בתוך ארון בגדים יחד עם שישה אנשים נוספים. הם ניצלו בנס. גיסו, לימים רבה הראשי של העיר רחובות, הרב זבולון גרז ז"ל, למד גם הוא בישיבה. הוא ניצל כאשר התחבא מתחת לגופת חברו שנשחט באכזריות ע"י הרוצחים עימם נפגש יום קודם לכן בעיר חברון.
סבי היה מספר כי באותם ימים נדמה היה כי אין תקומה יותר לישיבה או לתלמידיה, אך זמן קצר בלבד לאחר שסיימו הניצולים, ובהם סבי ז"ל לעסוק בקבורת חבריהם, לחצוב את קבר האחים הנודע, הם לא נשברו אלא הקימו שוב את הריסות הישיבה, והקימו את ישיבת 'חברון' שוב בירושלים.
בישיבה זו למד גם אבי, וגם אני. אני מקווה שגם בניי ילמדו שם, כי זוהי טיבה של מסורת. על כך אנו מחנכים את ילדינו, חיים ומאמינים שהתורה צריכה להמשיך ולהישמר, כמסורת ישראל, בכל הדורות ובכל התקופות, דור אחר דור, בלי כל שינוי, סטייה או רפורמה. התורה נשארה אותה תורה. תמיד.
כשעוסקים בשיח הציבורי אודות תלמידי הישיבות, אחריות אישית על ראשי הישיבה או כל נושא אחר שיכול לפגוע בצורה כזו או אחרת באותו עולם תורה שהוקם בארץ מחדש, כשבאים לנסות להפחית את כמות לומדי התורה או באפשרות של צעירים ללמוד את התורה בשקידה, החרדים יעשו כל מה שניתן כדי למנוע זאת. תבינו, עבורנו, פגיעה במעמד לומדי התורה, מעבר לפגיעה בביטחון ישראל כי אנו מאמינים שהתורה מגנה על עמנו, מדובר בפגיעה במסורת, בהמשכיות, במה שהיה ואיננו.
המאמר המלא פורסם ב"ידיעות אחרונות"
הצגת כל התגובות