זה הזמן שלנו

רחלי איבנבוים (צילום: נחמי וולף, יח"צ)

בשבועות האחרונים החברה הישראלית עברה תקופה קשה. תקופה מכוננת. משיגרה מבטיחה היא הוטחה לחודש של מאבק קיומי. פתאום כל מה שהיה בוער ואקוטי נדחק לקרן זוית, כבר פחות משנה מה גורלו של חוק המע"מ על דירות לזוגות צעירים, כיצד הסתיימה הקדנציה הציבורית האחרונה של שמעון פרס, אפילו תחייתה המחודשת של המלחמה הקרה לא חילחלה למודעות שלנו, הישראלים, תפיסת המציאות שלנו הפכה להיות שונה לחלוטין. השרדותית.

תקופת החירום הזו עשתה למדינה שלנו טוב, העניקה פורפורציות, עיגלה קצוות ועמעמה את הפערים בינינו, הפכנו להיות דבוקה אחת גדולה. עם ישראל, אחד. מאוחד. עם ש 87% אחוז מתוכו אוחז בדעה זהה. עם שמרוקן את מדפי רשתות המזון ומשגרם בחבילות עם סמיילים ולבבות לחזית המלחמה. עם שבוכה מול התמונות של פרועי הבלורית ויפי התואר, עם שצועד בעשרות אלפיו אחר מיטה של חייל אלמוני, שמקיים סבב ביקורי תנחומים, ומפסיק, בהחלטה קולקטיבית ובוגרת את חרושת השמועות הזדונית באפליקציות המסרים. עם סגולה, עם שגאווה להשתייך אליו.

גם אצלינו, החברה החרדית, לשגרה לא נותר זכר, בין הזמנים בוטל ללא התלבטות, כי עלינו מוטלת אחריות לשאת בעול עמלה של תורה ביתר שאת. הפצנו את השמות המלאים לתפילה, חילקנו בינינו ספרי תהילים, הקדמנו לקבל שבת, נזהרנו מלשון הרע, למדנו משניות לעילוי נשמת. הלוקחים חלק בארגוני החסד הרבים הוסיפו שעות התנדבות, תיגברו צוותי רפואה, סייעו לקשישים, שימחו ילדים, תמכו והעניקו ככל שיכלו.

גופי התקשורת, אלו שתמיד ראו בנו את האחרים המסוגרים, אלו שתמיד האשימו אותנו בבדלנות, הפעם קיבלו את ההתנהלות שלנו בהתרגשות ובחיבוק. לא מעט כתבות פורסמו על החרדים שהפעם מרגישים חלק, שבשעת מבחן משובצים בפסיפס הישראלי הגדול. אולי זה תוצר של מצוקת החומרים האיומה בגל הפתוח האינסופי, אולי תוצאה של תחושת האחדות הלאומית, אולי הנסיון לגיבוש העורף ולהעלאת המורל. אבל זו היתה התוצאה.

ואנחנו? אנחנו הרגשנו טוב. הצטלמנו מחויכים עם לובשים מדים. קיימנו ויכוחים מלומדים על מהלכים צבאיים. הפצנו סיפורי קרב משולבים בניסים ונפלאות. מי מאיתנו ששוהים ברשתות החברתיות שיתפנו בלינקים השונים שסיקרו את ההירתמות המגזרית ואף צירפנו טקסט שאומר חד משמעית - אנחנו חלק. אל מול האויב ההוא, שמתרוצץ במחילות, משגר עלינו תמרורים עם חומרי נפץ ומפגע בנו בעזות מצח, אנחנו עם אחד. חילונים, מסורתיים, דתיים או חרדים. זה לא משנה. אנחנו יהודים. שמחנו בכל הצלחה. כאבנו על כל פגיעה. הרגשנו חלק. עזרו לנו להרגיש חלק.

השבועות האלו גרמו פתאום לסוגיה הגדולה מכולם להשכח מאיתנו, לאש המלחמה הפנימית להנמיך את להבותיה. עצרת הענק שכולנו עמדנו בה בתפילה ובמחאה נגד השתלבות בחברה הישראלית ובצבא ההגנה עליה דהתה. הפשקווילים שזעקו מהקירות על צבא השמד כבר אינם. העמידה אל מול כוחות הביטחון בהפגנות בכיכר השבת, הבערת הצמיגים, שריפת הפחים וניתוץ הרמזורים הוחלפו בחיבוק חם לכל לובש מדים. הס מלהזכיר את סוגיית השוויון בנטל, שאף אחד לא יעז לקלקל את ההרמוניה, את תמונת המציאות המושלמת ששגרת החירום הזו זימנה לנו.

נכון שתמונות פוטוגניות בשחור-חאקי זה נהדר, אין חולק על חשיבותו של פרק תהילים מפי תינוק של בית רבן או על חשיבותם של ארגוני סיוע והתנדבות. נכון ש(כמעט)אף אחד לא הזכיר לנו היכן כל זה עומד אל מול אמהות חיילי החזית שבמשך שבועות כוססות ציפורנים, לא עוצמות עין ותולות פתק על הדלת "בבקשה לא לדפוק, פשוט להכנס". נכון שכואב מאד לראות את תמונת החייל-ילד שכבר איננו אבל גם נכון שזה לא דומה לרגע הזה שבו מתגלה שמי שאיננו הוא דווקא זה שאהבת מכל, או זה שגדלת לצידו והתבגרתם יחד, חלמתם יחד. אותו אחד שהיה חלק בלתי נפרד ממציאות החיים שכבר לא יהיו אותו דבר. נכון שקשה ללמוד ברצף, לוותר על חופשת בין הזמנים ולעמוד במחויבות של המשניות אבל קשה יותר להשתקם מפציעה קשה וכואבת או גרוע מכך ללמוד להשלים איתה. אף אחד (כמעט) לא אמר לנו את זה בימים הקשים. אף אחד לא הטיח בפנינו את השיח המתלהם שזנחנו רק עכשיו, אף לא אחד החזיר את החבילות שי בטענה כי אין לנו זכות לקנות בעזרתם את תחושתנו הטובה. אף אחד לא תהה אצל מתנדב הצלה למה במקום שכפ"צ כבד הוא בחר באפוד כתום. אף אחד לא זילזל באכפתיות שלנו. בערבות. בכאב שחשנו.

הם, האחרים, החילונים, שלא מייצגים את הסולם הערכי שלנו, שלא הוגים בתורת אהבת החינם, שלא לקחו על עצמם הקפדה של קלה כבחמורה בבין אדם לחברו, הם שמסרו את נפשם כפשוטו, הם שהקריבו 64 קורבנות תמימים, דווקא הם לא הסתובבו אחורה לתהות היכן אנחנו. לא בדקו עבור מה הם עושים זאת, עבור מי. הם בחרו לא להזכיר את הפער העצום והנורא בין המחיר ששילמו למחיר שאנחנו (לא) שילמנו.

בדיוק לכן, אולי זה הזמן שלנו. אולי נכון שהפעם דווקא אנחנו נעשה את זה. אולי זה ההזדמנות שלנו להבין סוף סוף מה בימי שגרה כואב כל כך בסוגיה הזו. אולי נכון לנו, בשעת דמדומי המלחמה להישיר לפער הדמים הזה את העיניים ולחשוב בקול ממקום של צניעות, של הכרת תודה, של הערכה.

אולי דווקא זה הזמן שלנו להתגייס למערכה, להיאבק על אחדות העם שלנו. להתעקש על להיות יחד לא רק אל מול איומי החמאס אלא גם בזמני שגרה. אולי כאשר נתאמץ מאד נצליח להיות מסוגלים לפער העצום בינינו. אולי, אם ניקח אחריות, אם נבין מה על הפרק, גם ננצח במערכה הזו. רק אם נעשה את זה אולי נהיה בסוף עם אחד.