אפשר לנהוג ציבורית כשיטת העדה החרדית. עיקרה: אנו שונאים את המדינה, מתעבים את הציונים, המזרוחניקים ואת המשתפי"ם בכנסת המינים (ועל הדרך נפצ'קוול גם את יענקלברל'ס המשומד וכל המויסרים).
אין לנו שום עניין במה שנעשה אצל ה'כויפרים'. אנו לא נותנים ולא לוקחים מהם פרוטה שיעשו מה שהם רוצים עם עצמם, ועם השבת שלהם. מצדנו שיגיירו גם את כל הסינים.
רק שיתנו לנו לחיות ללא הפרעה בשכונות שלנו בהתאם לאורח החיים שבחרנו בו. אה, כן, ושלא יחטטו בעצמות קדמונינו.
כמו כן, לגיטימי להתנהל ציבורית בשיטה ה'דתית לאומית': אנחנו חלק מהחברה הכללית במדינה ורואים בציבור החילוני אחים לכל דבר ועניין. ככל אזרחי המדינה אנחנו מעורבים ואכפת לנו ממה שקורה במדינה. אנו תורמים כמו כולם, ואף יותר, בצבא בכלכלה ובמוסדות השלטון.
ולכן, מעבר לחשיבות שאנו מייחסים להנחלת ערכי היהדות לאחינו החילונים יש לנו הזכות המוסרית המלאה להביע עמדה ולהיאבק על צביונה היהודי והדתי של המדינה היקרה גם לנו, בכל נושא דתי שיעלה על הפרק, שלימות הארץ, שבת, גיור, וכדומה.
אך לתפוס את החבל בשני ראשיו לא ראוי וחסר תוחלת.
דוברי היהדות החרדית האשכנזית לפלגיה, מכריזים שוב ושוב: עקרונית השקפתנו כהשקפת 'העדה החרדית' ביחס למדינה ואזרחיה, אלא שדרכי המלחמה שלנו ב'ציונים' וב'ציונות' שונות, פרקטיות ומעשיות יותר.
אנו שולחים נציגים לכנסת שהיא בעיקרה בית הכפירה הגדול רק כדי 'להציל מיד הארי' אך נזהרים שלא לשאת באחריות בניהול המדינה בכל מה שמעבר לצרכי היהדות החרדית ולכן אין שרים מטעמינו בממשלה. הזקנה הענייה החילונית בדימונה? לא עסק שלנו!
לבלרי ההשקפה מתודרכים לתחזק ללא לאות את רגשות הבוז הכעס והתעוב כלפי העם ההוא, החילוני, במאמרי השקפה יומיומיים שוצפים, ובנאומים מתוקשרים בכנסת. גם בשעת מלחמה מיהרו הם לחנוק כל זיק של רגשות סימפטיה והכרת הטוב לחיילי צה"ל, כשהכריזו בקול גדול באומר ובכתב: הם, העם ההוא, לא אחים שלנו, ואין לנו שום חלק ונחלה עמהם.
התנהלות זאת לגיטימית כל זמן שהיא עקבית!
לפלא אם כן, מדוע נוטלים לעצמם חברי הכנסת החרדים את הזכות והיומרה להתערב, להיאבק, ולנסות לקבוע כיצד יתנהלו החיים הציבוריים אצל העם ההוא, השנוא, החילוני בענייני השבת או הגיור.
'המאבק לא למענינו' הם חוזרים וטוענים, 'שהרי אנחנו נשמור שבת ונשמור על טהרת הייחוס עם החוק או בלעדיו, המאבק הוא עבורכם אחינו היקרים שבאונס הדעת כתינוקות שנשבו עדיין לא הגעתם להכיר באמת'.
ייאמר ברורות: העמדת הפנים הזו כאילו דואגים פובליציסטינו עסקנינו וח"כינו, לעתידם היהודי של ה'אחים' החילונים מעוררת אצלם, 'העם ההוא', סלידה וכעס.
'העם ההוא' שוב אינו מאמין לפוליטיקאים החרדים כי אכן הנחלת קדושת השבת וטהרת הייחוס של אחינו הטועים הם הם המניע שמאחורי המאבק על השבת והגיור, הוא רואה במאבקים אלו מאבקי כוח ושליטה גרידא.
השניות הזאת בלטה מאוד גם בתקופת הבחירות לנשיאות המדינה. מחד, הצהירו החכי"ם החרדים על הבוז שהם רוחשים למוסד הנשיאות ולערכים שהוא מייצג. ובו זמנית השתמשו במוסד זה החשוב כסמל ערכי לחברה החילונית כמכשיר להשגת אינטרסים צרים ונקמה בראש הממשלה. נוכל רק לתאר לעצמינו כיצד היינו מרגישים אנחנו, לו הייתה משתמשת החברה החילונית בסמלים היקרים לנו למטרות דומות.
לסיכום: בסיטואציה שכזו בה מדבררי החרדיות מתייחסים בעקביות לכל החילונים כאל עם אחר החסר ערכים ללא שום נקודת אור, המאבקים על השבת והגיור אינם מביאים לכבוד התורה ולקידוש ה'. ראוי היה א"כ רק להביע כאב על חילול התורה אך להימנע מעימותים ומאבקי כח חסרי תועלת.
ועוד מילה על המאבק בחוק הגיור.
כל השנים טענו הרבנים וחברי הכנסת מהציבור שלנו, שתעודות הגיור שמנפיקה הרבנות הראשית ובתי הדין הצה"ליים אינן שוות את הנייר שעליהם הם נכתבו. מה השתנה מאז? מדוע א"כ המפלגות החרדיות נאבקות להשאיר את הגיור בסמכותה הבלעדית של הרבנות הראשית? וצ.ע.ג
הצגת כל התגובות