דברי החיזוק של האב השכול: "מי שלקח אחד יכול לתת עוד"

הילד ישראל דוד וינגרטן ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

ביום חמישי האחרון, נסעתי בקו 139 מבני ברק לביתר. "איפה גרים משפחת וינגרטן?", שאלני חסיד צעיר, שהייתי מעריך את גילו סביב ה-33 שנים. אכן, בימים כתיקונם, ביתר משופעת במשפחות "וינגרטן" עכשיו, ביתר כולה מאוחדת סביב משפחת וינגרטן אחת, עם אסונה הכבד. התחושה הכללית בגבעה "בי": מת אחד מבני החבורה, ידאגו האבות כולם...

האסונות • קרא עוד:

• בדרך מ"החיידר": שמואל בן ה-7 נהרג מפגיעת רכב בחיפה
• תאונה קשה בביתר עילית: ישראל בן ה-4 נפגע מאוטובוס ונהרג

אמרתי לו שאראה לו איפה לרדת. "גם אני יורד שם", הוספתי. אדם נוסף שאל: "איפה זה 'רמי לוי' ברחוב מהרי"ץ בביתר?", עד מהרה התברר שגם הוא לאותה כתובת אומללה: צומת הכאב של ביתר.

הנהג שבקשו ממנו כבר כמה נוסעים שיעדכן אותם היכן זה רחוב מהרי"ץ, היה 'בן מיעוטים'. הוא שאל: "מה יש היום ברחוב מהרי"ץ?". "יהודי", ענה לו מישהו. הנהג לא הרפה: "מה יש ברחוב מהרי"ץ??". "יהודי", ענה לו עוד מישהו אחר. הנהג הרפה. יהודים, אינם מרפים אחד מהשני.

מטבע הדברים התפתחה שיחה סביב נושא האסון. אחד מהם שאל את השני: "מהיכן אתה מגיע?", "מחיפה", ענה הלה. "פשש... תראה מה זה עם ישראל...", ענה השואל.

בהמשך, הוא שיבח את אב הרך שנעקד כקורבן על העיר ביתר: "הוא אמר שהוא מקבל את הדין באהבה ועוד דברים מהסוג הזה...". והחיפאי הוסיף: "כן, אני אומר זאת גם עכשיו, לאחר שלושה חודשים...".

"לאחר שלושה חודשים מאז שראיתי את ילדי נדרס לי מול העיניים...".

היה זה יום שישי חיפאי שגרתי. האב פגש את בנו בחזור מה'חיידר'. הוא שואל את ילדו ("ילד של שנים של תפילות..."): "אתה רוצה שאקנה לך שתיה או ממתק?". הילד ענה: "אבא, אני כבר לא צריך שום דבר...".

הם חוזרים לבית, ובדרך קרה מה שקרה: "ראיתי הכל במו עיני, הפגיעה הייתה קשה.ץ. לא היה לצוותי ההצלה מה לנסות. הילד הועף בעוצמה 7 מטר והוטח על הראש...". (את המשך התיאור אחסוך לטובת ציבור הקוראים).

נשארתי עם פה פעור ועם הלמות פטיש בלב. פתאום הבנתי שאני יושב ליד האיש הכי אומלל ביקום. רציתי לומר מילה, שתיים, להפיג את דממת המוות שנוצרה שם בין ספסלי האוטובוס. לשוני נעתקה.

אלוקי, עד מתי?!

עם תושיית 'לב עיתונאי' והשראה שקיבלתי בכיכר השבת, התחלתי לראיין את האב השכול, הטרי. גם שלושה חודשים זה 'עדיין' (מי אמר שזה נגמר מתי שהוא?) נקרא 'אב שכול טרי'.

אז מה, שלושה חודשים אחרי, הכל עדיין טרי, הלב עודנו שותת רגשות, העיניים מנופחות מלילות מנודדי שינה וגעגוע... איך אפשר עכשיו ללכת ולחזק מישהו אחר? אתה בכל זאת בנאדם, לא?? מהיכן האומץ, מניין העוצמה?

האב, פצח במונולוג. אכן, לא היה קל עבורי להיות שעה וחצי ב'טווח אפס' ליד מי שעבר טרגדיה כזו. בואו כולנו ונתקרב לרגע.

כה היו דבריו המטלטלים, שמעו שמיים - האזיני ארץ.

"כשאתה רואה אדם כמותי, אתה בטח שואל את עצמך: איך הוא לא מאבד את שפיותו בגלל הזיכרון האומלל ומשאלה אחת קטנה פשוטה ותמימה כלפי הבורא: ל-מ-ה-?

"תראה, זה יכול לקרות אצל מי שעבר טרגדיה, והזיכרונות זורקים אותו פעם אחר פעם לתוככי האסון שעבר. אני-לא-עברתי-טרגדיה.

"תבין, אדם היודע, מבין ומפנים, בחיי היומיום שלו, את האמונה ב'יחסי אהבה' של בורא העולם עם כל יהודי, הוא מרגיש תמיד מוגן, מחובק. הוא מרגיש בטחון עצמי והוא תמיד חש ביטחון אישי: מי שהכי אוהב אותי נמצא איתי כל רגע ושומר עלי... הוא גם ה'כל יכול...' אז מה, זכויותיי ושלל האינטרסים שלי תמיד נשמרים בקפידה. מה רע?

"באופן אוטומטי, מי שהמוח שלו עובד על התדר הזה, קולט את המציאות לא רק דרך העיניים, אלא בעיקר דרך המחשבה, דרך האמת! עיני הבשר שלי, התרגלו שלא להיות 'פרשניות' של המציאות. 'אמת האמונה', האמת, שבעולם הזה אין באמת באמת רע, הכל בורא העולם עושה בכבודו ובעצמו... ומהשם, לא תצא הרעה... הכל הכל לטובה...

"לא הייתי זקוק בלוויית הילד שנערכה עוד לפני כניסת שבת לפסיכולוג חמוש, בזריקות טשטוש. הבן, אמונה מוחשית, חזקה, באופן תדיר בחיי היומיום, הינה חזקה יותר מכל עזרה פסיכולוגית.

"כשהמטען שלך מחובר לחשמל - כשאתה זוכר את מציאות החיבור שלך לבוראך, אוהבך, ל'מחצב הנשמות' שם, מתחת ל'כיסא הכבוד' אתה בעצם מחובר ל'ספק כח', אתה מחובר לאמת של העולם: אב הרחמים, איננו עושה לעולם לעולם רע לילדיו. ל-ע-ו-ל-ם-!

"נכון, ישנם רגעים שהרגש מנסה להשתולל, לפרוץ, ואחר כך גם לקרוס... אמנם, הרגש, הינו תגובה למחשבה שעוברת במוח. מסיבה זו, לא נתתי למחשבות רעות לתפוס פיקוד על קו המחשבה במוח.

"הבן, 'קירבת השם' כמו שהייתה לי במהלך החודש שלאחר המקרה, לא הייתה לי בחיים. הרגשתי את החיבוק האלוקי שאיננו מניח לי לקרוס ולאבד גובה, אוויר, דם. כל אימת שתחושת האבדון תקפה, הזכרתי לעצמי את צור מחצבתי, ואז, תחושת האבדון נמוגה ופינתה את מקומה לטובת תחושת חיבוק חם מהבורא.

"כן הגעגועים התכופים תקפו... הבית נהיה שקט. לילד שנלקח, יש רק עוד אח אחד... אבל מי שלקח אחד, יכול לתת עוד כמה...".

שאלה לסיום

רציתי לשאול אותך, שאלתי את האב החיפאי, איזה מסר יש לך לתת לנו?

"תראה", הוא אמר, "אדם שמאמן את עצמו במהלך היומיום בדילמות ובצמתי התנגשויות בין האמונה לחיים היבשים, יכול לשרוד ולצאת עם ראש מורם - מכל סוגי ההתקלות ומצבי הקושי המגיעים לכל אחד מאיתנו באופן שונה".

"צריך להיום משופשפים. צריך 'לדבר' עם הבורא, מידי פעם או מידי יום. כן, צריך קצת להפגין רגשות אהבה כלפי אבאל'ה שבשמים. מבלי להתבייש, להגיד: אבאל'ה שלי, אני יודע שאתה שומר עלי ועל האינטרסים שלי...

"כן, זה משתלם, זה 'מחזיק' זהו עוגן אחיזתנו באמת של המציאות. הרבה מעבר לטענות מסוג: 'עשו לי', 'לקחו לי', 'פתחו לידי חנות דומה...

"צורת חיים שכזו, איננה 'השתדרגות' בחיים, זה פשוט 'להתחיל' לחיות...".