גדלתי בבית שבו לא נהגו לציין את השבת באופן מיוחד. לעתים היינו נפגשים בצהריים לאכול צ'יפס בתנור ושניצלים.
סעודת ליל שבת (כלומר: יום שישי בערב, מאוחר) התקיימה מול מסך הטלוויזיה, ועל פי רוב אכלנו בה קורנפלקס. שלא תבינו אותי שלא כהלכה – יש לי משפחה שאני מאוד אוהב ואנחנו בקשרים טובים מאוד! אבל השבת לא הייתה חלק מהתרבות שלנו.
החגים דמו לשבתות. מכירים את הבדיחה שאפשר לסכם את כל החגים היהודים בשמונה מילים: "הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל!"? – אז ככה, לא היה הבדל אֲמִתִּי בין פסח לראש השנה, לחנוכה או לשבועות. נפגשים, אוכלים, אח"כ עוברים לסלון לראות טלוויזיה, ושלום על ישראל.
את השירות הצבאי שלי סיימתי כלוחם וכמפקד ביחידת מגלן, אבל התחלתי אותו בקורס טיס (הקורס האחרון שנמשך שנתיים ולא שלוש).
לא אוכל לשכוח שבשבת השנייה ש'סגרנו' (כלומר: לא יוצאים הביתה. נשארים לשישי-שבת, ומי שהיה בקורס טיס יודע ש'סוגרים' הרבה שבתות בקורס), הייתה סעודה מפוארת. אני, בתמימותי, לא הבנתי למה שוב מפנקים אותנו בסעודה מכובדת כזו. "אנחנו כאן כבר שבועיים.. מה הקטע?" חשבתי לעצמי, "מילא, בפעם הראשונה ש'סוגרים שבת', רוצים לפנק אותנו קצת, אבל זו כבר השבת השנייה". עדיין לא הכרתי את חיי הצבא, ולא ידעתי שזה משהו שקורה בכל שבת.
עם זאת, אני שמח לשתף ביופי שאני מוצא בשבת בעקבות חוויות שחוויתי ובהן נחשפתי ליופי הזה. מכיוון שהבית שלי אינו מציין את השבת כפי שאני בוחר לציין אותה, ביליתי לא מעט שבתות כאורח במקומות שונים.
בשלב מסוים שמתי לב שחברים רבים שואלים אותי לגבי שבתות במקומות אחרים. זה מפתיע במקצת שכן בסופו של דבר הרוב דומה מאוד. ועם כל זאת, שבת בצפת אינה דומה לשבת ברעננה, ושבת בחברון אינה דומה לשבת בשדרות. בהיכרות עם אנשים שנעשית בשבת דווקא, יש משהו נעים מאוד ורגוע: כולם בנחת, באכילה, בדיבור, בהליכה אטית.
יש לי גם חברים שאינם מכירים כלל את הרעיון של שבת, ואין להם מושג מה אני עושה בעשרים וחמש השעות המיוחדות האלה.
יש התפיסה שמתמקדת ב'מה לא עושים': אין אינטרנט, אין פייסבוק וגם לא ג'ימייל, אין פלאפונים, אין טלוויזיה, אין נסיעות. אה, ולא תולשים את ריבועי נייר הטואלט...
אפשר לתאר במילים פשוטות למדיי 'מה כן עושים': בערב הולכים לבית הכנסת (לפעמים הרגשתי שככל שאתה חדש יותר בתחום הזה, אתה מקפיד יותר להגיע בזמן). מגיעים למה שמכונה "קבלת שבת" – טקס, נעים המשרה עלינו אווירה רגועה ונעימה.
לאחר מכן מתפללים תפילת ערבית של ליל שבת, צועדים בחזרה הביתה, עושים "קידוש" ונהנים מסעודה טעימה של ליל שבת, אשר מתובלת בזמירות שבת ובשיחות על הכול.
בשבת חשוב כמובן להקפיד על מנוחה נאותה, בלילה, ולמהדרין - גם ביום. בבוקר יוצאים שוב בצעידה לבית הכנסת לתפילת שחרית, אחריה שוב מתקיים "קידוש", ואחריו – בסמיכות או שלא בסמיכות – נערכת סעודת בוקר שבת מאוחרת (שהיא בעצם ארוחת צהריים).
אחר הצהריים הולכים לתפילת מנחה, סועדים סעודה שלישית, מתפללים ערבית של מוצאי שבת ובסופו של דבר מגיעים לטקס ה"הבדלה".
אבל לא רשימת ה"אל תעשה" ולא רשימת ה"עשה" יכולות להמחיש את התחושות, הרגשות, המחשבות והחוויות שחשים, שחושבים ושחווים בשבת.
ומלבד כל מה שכבר הסברתי, השבת היא דרך נפלאה להכיר את האנשים המקסימים שחיים במדינה שלנו. ואולי, וזו מהותו של ספרי – להציג לפניכם את האנשים הטובים שפגשתי בדרך בכל מקום שבו התארחתי.
הנכונות של אנשים שמכירים אותי וגם שאינם מכירים, לפתוח לפניי את ביתם למשך כל השבת ולאפשר לי להציץ פנימה לחיים האינטימיים שלהם, היא דבר קסום בעיניי.
והפעם אספר על בני ברק
בני ברק. פעם עיר של כיפות סרוגות, חילונים וחרדים, והיום – אבן שואבת לעלייה לרגל לכל חרדי. מישהי חכמה אמרה לי פעם: חרדים הם הקשת הצבעונית ביותר של שחור. מתברר שבבני ברק אכן אפשר למצוא שלל סוגים של חרדים:
חרדים מודרניים שעובדים בעבודות חופשיות, וחרדים קיצוניים יותר שלא ממש מתחברים למדינת ישראל; חרדים ליטאים חובשי קנעייטש, וחסידים שלראשיהם שטריימלים שונים; חרדים אשכנזים וחרדים ספרדים. וכן, אני מציג את זה בצורה פשטנית, כי לא כולם, ובכלל זה אני, בקיאים ברזי החרדיות.
יש קסם מסוים ברגעים הסמוכים לכניסת השבת בבני ברק: הרחובות מלאים סוגים שונים של כובעים, לצדם אינספור ילדים שרצים ברחוב בבגדי שבת, ורמזורים שמחליטים לא לעבוד. הרמזורים. אל תתחילו מיד 'להדביק' סטיגמות.
האמת היא שהעובדה שהרמזורים אינם פועלים, אינה משנה הרבה, כיוון שב'מדינת בני ברק' חוקי התנועה הם המלצה בלבד (אופס, מתברר שגם אני 'נגוע' ב'הדבקת' סטיגמות).
לא פעם אני מתארח אצל משפחה חרדית-ליטאית אשר מתפללת בבית הכנסת המרכזי בבני ברק, שבו מתקיים מניין של יוצאי ישיבת "חברון" מירושלים.
בית הכנסת נמצא ממש במרכז העיר ושופץ לאחרונה. האורות פועלים כמו פרוז'קטורים ומאירים את חלל בית הכנסת. כל הנמצאים לבושים בחליפות שחורות ולראשיהם כובעים, ואני, בבגדיי הלבנים ובכיפה הסרוגה שלראשי, נראה כפרט נוף בודד בין אוסף החליפות שם.
מתוך כמעט מאתיים יהודים, שניים בלבד חבשו כיפה סרוגה: אני ועוד איש מבוגר שישב בצד השני של בית הכנסת. אין לי מושג מי הוא, אבל לו התבקשתי להמר, הייתי אומר שמדובר באחד מוותיקי השכונה: איש שגר שם שנים רבות, וזה בית הכנסת שהוא רגיל אליו. כנראה, הוא הדבר האותנטי וה'ישן' ביותר בבית הכנסת המחודש הזה. חלק מהמתפללים בחנו אותי, ונראה שלא הצליחו להבין מה הביא אותי לשם, אך הרוב המוחלט האיר פנים והיה חייכני ומקבל.
תפילה של ליטאים היא לא תמיד מלאת שירה, בלשון המעטה. התרגשות לקראת השבת קיימת, אבל שמחה מתפרצת מורגשת כאן בקושי. יבשושי כזה. אווירה של דג מלוח ולוויה. ליטאים, נו, מה לעשות?!
הבית שבו אני מתארח רבות, ממש בית למופת. שלמה, אבי המשפחה, הוא רב מוכשר מאוד שמרבה לעסוק בפעילות של 'קירוב', היינו: עבודה מול חילונים המעוניינים ללמוד על היהדות, במובן הדתי.
הוא עצמו ליטאי מבית. אשתו, שבאה מבית המשתייך לחסידות ויז'ניץ, למדה באוניברסיטת תל אביב, אך נראה שמרכז חייה הוא הבית. יש להם חמישה ילדים מקסימים – שלושה בנים ושתי בנות. הטקס הרגיל של סעודת ליל שבת מתחיל בשירת "שלום עליכם" ולאחר מכן "אשת חיל", "קידוש" ו"המוציא".
בהתחלה מגיעים לשולחן הסלטים, אחריהם מגיע הדג, ולאחר מכן – המנה העיקרית. בין מנה למנה הילדים קוראים בקול רם דברי תורה, שעל פי רוב אבי המשפחה בוחר עבורם.
את המנגינות של רבות מזמירות השבת שהם שרים, איני מכיר, אבל אני מצליח להצטרף לשירה לפחות בחלק מהשירים. מובן שאי אפשר באמת בלי שיחות על פוליטיקה, על החיים, על יחסי חילונים-דתיים ועל מפלגות שונות בכנסת. לא לגבי הכול הסכמנו, אבל הדיון עצמו היה נעים.
דיברנו על גידול ילדים, על צבא, על עבודה ועל זרמים שונים ביהדות; ניסינו לברר מה אומר המושג 'חרדים', מיהו היהודי המקורי ועוד דברים 'קלילים' כאלה.
גם כשלא מסכימים, חשוב לדעת לנהל דיון כזה בצורה רגועה, שלווה וחברית. ייתכן שאת ההצלחה במשימה הזאת יש לזקוף לזכות הנימוס של שלמה, לזכות אווירת השבת בכלל, ואולי לידיעה של כל המשתתפים בדיון שיש דברים שלעולם לא נראה עין בעין. מכל מקום, הטונים היו נמוכים מאוד.
יש משהו מדהים בחינוך החרדי: הילדים, בהכללה גסה, מנומסים יותר מהילדים שאני מכיר במקומות אחרים. מלבד ההתנהגות המרשימה של הילדים בכל הנוגע לטיפול האישי שאני קיבלתי, ולדאגה האישית לכל צרכיי, שמתי לב שכשאחד ההורים מבקש משהו, הם אינם צריכים לבקש אותו יותר מפעם אחת.
הבכור, בן הארבע עשרה, לא נתן לסבתא שלו להרים, חלילה, משהו מהשולחן וגם בזמן ה"הבדלה" במוצאי שבת מיד רץ והושיט לה את הבשמים שתריח ולא תצטרך לחכות.
כל הזמן נדמה שמתקיימת בין הילדים תחרות מי מצליח לעזור יותר לאימא ולאבא – לנהל את השולחן, לנקות, לחלק שתייה ואוכל. וכל זה נעשה בהמון אהבה משני הכיוונים, הן של ההורים והן של הילדים. לא ילדי רובוט חסרי שמחה אלא ילדים מלאי שמחה מעשיית טוב.
מי שחושב שתל אביב היא עיר ללא הפסקה, צריך לבקר בבני ברק בליל שבת (כלומר: בשישי בלילה). העיר מלאה אנשים, וכולם מתהלכים ברחובות, גברים ונשים (לא ביחד!), חבורות-חבורות.
אתה הולך בשדרה שם, ולפתע נדמה לך שאתה בתל אביב, עושה דרכך בתוך נחיל של בני אדם שכולם נוהרים להופעת איחוד של הביטלס בגני התערוכה. לאן הם הולכים? אין לי מושג, אבל זה נשמע כמו כוורת אנושית שכל חבריה מסתובבים ומזמזמים.
כדי לעבור חוויה אנתרופולוגית של ממש, הלכתי ל'טיש' של האדמו"ר מוויז'ניץ (הצעיר מבין שני האדמו"רים) של בני ברק.
זכיתי בכיבוד מיוחד: לשבת ממש קרוב לאדמו"ר. שלמה דאג לי, שאזכה לחוויה מיוחדת כזאת, יוצאת מגדר הרגיל. הוא רצה שלא אראה הכול כצופה מהצד, מרחוק, אלא דאג להכניסני פנימה. אמנם לא ישבתי ליד השולחן של האדמו"ר ממש, ולא הייתי ב'מעגל' ה'צמודים' אליו, אבל ישבתי במקום הקרוב ביותר שאפשר.
לא ראיתי דבר כזה לפני כן. האדמו"ר לבוש כעין שמלה צבעונית ומגישים לו אוכל בכלי זהב ענקיים. תחילה מוגשות לו חלות ויז'ניץ המפורסמות, שגודלן כגודלו של אדם בוגר, ואחרי שהוא בוצע מחלה אחת ולוקח לעצמו את חלקו, מחולקות החלות בקרב קהל החסידים שלו.
החסידים שמספרם מגיע לכמה מאות, יושבים (ובעיקר עומדים) על מבנה מאולתר שמשמש למקומות ישיבה/עמידה. השירה המקסימה מתוזמנת באחידות שאין לה אח ורע גם במילים ובקצב וגם בעצירות. האדמו"ר אוכל מהדג ומתמוגג, טועם מהמרק ומשאר מיני המזון שמוגשים לו ומתענג. אחרי שאוכל מעט מכל דבר, ומסתפק בזה, הוא נוגע במגש הענק שלפניו ומסמן תנועה שנראית כדחיפה קלה שבקלות. מיד ניגש אחד החסידים, מפנה את המגש, ואז מוגשת המנה הבאה. התהליך דומה למדיי למה שקורה במשחק טניס עם מביא הכדורים. חוויה.
בתפילת שחרית, רואים שהחבר'ה רציניים. הם ניגשים למקומם כשבידיהם חומש, סידור, גמרא וספרים אחדים נוספים, אשר ישמשו אותם רק אחרי שיסיימו להתפלל, כמובן. היה קשה לי שלא לקנא באושר הרוחני שהם חשים וביכולתם ללמוד ברצינות וביסודיות.
להפתעתי, נכללו בתפילת השבת "תפילה לשלום המדינה" ו"תפילה לשלום חיילי צה"ל". חלק מהנוכחים אף עמדו בחלק זה של התפילה. זה שימח אותי מאוד, ובמידה מסוימת ניפץ סטריאוטיפים שהתקבעו אצלי. ברוב בתי הכנסת החרדיים שהתפללתי בהם, לא נהוג לומר את התפילות הללו, וזה היה נחמד לראות שדווקא כאן, בלב לבה של בני ברק, אנשים קמים לתפילה שבעיניי משמעותית מאוד.
בני ברק. שונה ממה שחושבים. מלאה טוב. מחוברת למציאות הישראלית. מאירה פנים לכל הכיפות ואפילו למי שאינם חובשי כיפה כלל.
המשפחה המקסימה שמארחת אותי שם לא מעט, גורמת לי להרגיש כאילו אני מתארח בצימר עירוני: האוכל מעולה, דברי התורה שופעים, וברחובות אפשר לשאוף ריח שמזכיר במשהו את הגלות. החדר המטופח שמעמידים לרשותי והדאגה לכל צרכיי גורמים לי להרגיש כאילו אני מתארח בצימר בני-ברקי.
לפעמים אני מבלה בבני ברק בשבתות מסוג שונה. 'שבת חברים'. חבר שהכרתי בתכנית לימודים לפני כמה שנים מארח אותי וחברים נוספים.
אצלו אני רואה את בני ברק הישנה, הסרוגה. בחור חביב כל כך, שתמיד דואג שיהיה לנו הטוב ביותר שאפשר ומזמין אליו הביתה את כל חבריו. הוא אוהב את העיר הזאת, וגם אחרי שהתחתן בחר להמשיך לגור בה.
ככה זה אצל מי שניחן בעין טובה, יודע להכיל את החרדים ו'באותה נשימה' להזמין חברים חילונים לסעודת השבת, וכל זאת בלי שום רצון לשנות אף אחד, אלא להקרין אהבה כלפי כולם. נראה לי שאם כולם היו מכירים את המארחים שלי, מספר המתחים והחיכוכים בחברה הישראלית היה צונח פלאים.
המשימה לארח אותנו היא אתגר של ממש בשבילו. כשמזמינים חבר'ה חילונים לבני ברק, עולות שאלות שאינן עולות כשמדובר באירוח של דתיים, למשל: לגבי המקום שבו יש להחנות את כלי הרכב שבהם מגיעים. את החבר'ה שמתכננים שלא להישאר לכל השבת, מדריכים להחנות את המכוניות ברחוב שלא ייחסם, ולאחר מכן עוזרים להם בבית הכנסת למצוא את הדף בסידור.
השיחות כמובן בעלות אופי שונה. שיחות של חבר'ה. זה לא שהנושאים שונים כמו שרוח השיחה שונה. יש שם יותר 'צחוקים'.
יש גם משהו קצת מגדרי בשיחות האלה. מה הכוונה? בזמן שאנחנו, ה'גברים', הלכנו לבית הכנסת, ה'נשים' היו בבית וסידרו את שולחן השבת. הן דיברו על מלא דברים. אבל על מה הן לא דיברו? על פוליטיקה. אנחנו, ברגע שהגענו – מיד ימין-שמאל, שטחים-מלחמה-רגולציה, אילו שרים וחברי כנסת אנחנו מחבבים ואילו פחות.
דבר אחד בטוח – שבת בבני ברק היא חוויה. חוויה-חוויה. ובאמת נחמד מאוד לראות את הקשת הצבעונית שמורכבת מגוני השחור למיניהם, מהסרוג הישן ומהחילונים שבאים לבקר.
הכותב, עורך דין, סמנכ"ל מכון מחקר פורום קהלת, מפקד במגלן, סופר ומרצה בעולם לשיפור תדמיתה של ישראל. מעביר הרצאות על ישראל כבר יותר מעשר שנים. מחבר הספרים "טסתי לדבר על ישראל" ו"באתי לעשות שבת". מגיע מבית חילוני, והיום שומר מצוות.
מתוך הספר "באתי לעשות שבת"
הצגת כל התגובות