במשך יומיים התלווה העיתונאי מנדי גרוזמן, כתב nrg-360, אל הטירונים החרדים של פלוגת "תומר", בגדוד רותם של גבעתי, במהלך שבוע שדאות מאתגר ומלא בתרגולים, שנערך בעמק האלה הסמוך לבית שמש.
גרוזמן עלה על מדים, אפוד וקסדה, ומצליח לספק הצצה נדירה לחיי החיילים החרדים בצבא, כאשר לדברי, הלוחמים החרדים לא מגיעים מתוככי המיינסטרים החרדי.
"כיכר השבת" מגיש קטע מכתבתו של גרוזמן שפורסמה ב - nrg-360:
שעת בוקר מוקדמת. עמק האלה, הסמוך לבית שמש. תחילתו של שבוע שדאות בפלוגת "תומר", במסגרת גדוד רותם של גבעתי. את פניי מקבל מפקד הפלוגה, חובש כיפה סרוגה גבוה ורציני, ומוביל אותי אל נחמיה מפקד הכיתה. ברקע מתחיל תדרוך הטירונים לקראת התרגיל הראשון, לאחר לילה שבו לא עצמו עין. בתחילה הבטתי בהם והתאכזבתי. איש מהם לא נראה לי חרדי. ככל הנראה, חשבתי, הטענות החוזרות ונשנות על כך שהגדודים החרדיים לא באמת כוללים בתוכם חיילים חרדים אכן נכונות.
אבל במהרה התברר לי שמדובר בטעות אופטית. בתפיסה שלנו חרדי הוא בעל חולצה לבנה, כיפה שחורה, חליפה ומגבעת. מדי זית שייכים לציבור הכללי והדתי. לכן כל חייל חרדי ייראה לנו כלא חרדי. כמה דקות לאחר מכן, כשהחיילים הורשו להוריד את הקסדות נגלו מתחתן, כיפות שחורות ופאות קשורות היטב. גם זיפי הזקן נבלעו מאחורי קשירת הקסדה. עיניים של בחורי ישיבה צעירים ועדינים הביטו בי, בעוד, בתקופה שלי בישיבה, המעטים שהתגייסו נחשבו לגיבורים שבחבורה.
כמו רוב האנשים שגדלו בחברה החרדית, גם אני לא שיררתי בצבא. לא כאן המקום לעסוק בכך ובמה אני חושב כיום על הצעד שעשיתי, אבל המפגש בן היומיים עם ההווי הפנימי של חבורת חיילים חרדים תוססת היה מרתק. הצעירים הנחמדים הללו, בהסכמת מפקדיהם כמובן, נאותו לארח אותי ולתת לי להיות חלק מהם. קיבלתי מדים, אפוד וקסדה, ורק הידיים הריקות מנשק הבהירו שאני כאן לרגע קצר. בין משימה למשימה הספקנו לשוחח קצת. הם סיפרו לי על עצמם ועל הדרך שהובילה אותם מהיכל הישיבה, אל שורות צבא הגנה לישראל.
דבר אחד ברור: הלוחמים החרדים לא מגיעים מתוככי המיינסטרים החרדי. אבל הטענה שהם מגיעים מרקע שאינו חרדי כלל - לחלוטין איננה נכונה. החברה החרדית רחבה ומגוונת, ועד לשנים האחרונות, לא רק המיינסטרים הדיר רגליו מלשכות הגיוס, אלא גם המעגלים הרחבים יותר של החברה. לא טרם הנישואים, ולא לאחריהם. כיום הדברים נראים אחרת. גיוס בקרב חרדים נשואים רווח גם בתוככי המיינסטרים, בעוד גיוס הצעירים הרווקים, שפונים לשירות קרבי, מתקיים יותר באזורים ה"רכים" יותר של החברה החרדית. האזורים הרכים לא תמיד כוללים משפחות מודרניות, אלא גם משפחות אדוקות מחסידויות כמו חב"ד וברסלב, שיחסית שונות מהקו החרדי הכללי.
סדר היום של חיילי פלוגת תומר דומה מאוד לכל פלוגת חי"ר אחרת. אבל מטבע הדברים ישנם כמה הבדלים בולטים. מלבד התפילות והקפדות הצניעות, בעיצומו של יום האימון בשטח מתקיים שיעור תורה על ידי רב אזרחי. מדובר בשירות שמספק ארגון שח"ר שהוא גוף אזרחי שפועל בשיתוף פעולה עם משרד הביטחון וצה"ל. רבני הארגון מגיעים לכל פלוגה חרדית ומעניקים להם שעת דרבון תורני, שירות שחיל הרבנות הצבאית לא בנוי לספק. השיחה היומית כוללת התייחסות לפרשת השבוע ולחגים הסמוכים, אבל היא מתובלת גם ביחס לשירות הצבאי של החיילים.
הרבנים, חרדים כולם, לא מתייחסים לשירות של החיילים כאפשרות "בדיעבד", שבה בחרו בשל אי רצונם ללמוד בישיבה, אלא כזכות גדולה ומצוות הגנה על הארץ והעם. הטרימנולוגיה של הרבנים הללו איננה ספוגה במוטיבים ציוניים רשמיים, אולם התוכן דומה מאוד. לאחר השיעור, ניתן לחיילים זמן ללימוד עצמי, ביומיים שבהם פגשנו אותם הם עסקו בלימוד מסכת סוכה, לרגל חג הסוכות שהתקרב, זאת במסגרת יוזמה שמקיפה את כלל הפלוגות החרדיות ומותחת קו המחבר בינם לבין החיילים החרדים בפלוגות אחרות.
שאלת הקו המחבר בין כלל החיילים החרדים עדיין נשאלת. ניסוחים וקודים פנימיים האופייניים לחיילים דתיים כבר ישנם, אבל הווי צה"לי-חרדי עוד לא התגבש. נתי, בוגר הפלוגה וכיום מפקד מחלקה אמר לי שלדעתו זה עניין של זה. "ככל שהזמן יחלוף תתגבש שפה צבאית המשותפת לחיילים החרדים. ככל שיותר בוגרים יעמדו בראשה, ויחלפו מחזורים אחרי מחזורים בפלוגה, הקודים הפנימיים כבר יופיעו בהתאם".
החיילים אמנם כולם חרדים, אבל הרקעים מהם באו שונים מאוד. חרדים זו הגדרה רחבה לחברה המונה קרוב למליון איש, ואין הרבה ישיבות שבהם ליטאים, חסידים, ספרדים, חב"דניקים וברסלבים ישהו יחד. בפועל, נראה שהחלוקות הפנימיות הללו שבבני-ברק ובירושלים תופסות מקום כל כך גדול, לא משמעותיות בעיצומו של שבוע שדאות בעמק האלה. כשביקשתי מהמ"פ לברר איתם את הפילוח המדויק של הכיתה, ומאיזה זרם הגיעו יותר חיילים, הוא סרב. "אנחנו לא נותנים כאן מקום לפילוגים, כולם חיילים עכשיו", אמר.
ומה עבר עליי במהלך היומיים הללו? בתחילה, היה קשה. קשה ממש. לא חוויתי אף לא מאית מהחוויות שעוברים חיילים בטירונות, ובכל זאת, היה קשה. לא רק קושי פיזי, גם כל התחושה הייתה זרה לי. המדים, האפוד, הקסדה, השפה הלא ברורה. אבל מהר מאוד התמכרתי. כשהיומיים הללו תמו, נותרתי עם טעם של עוד. מדהים כמה מהר המעטפת הצבאית שואבת אותך. עניין של כמה שעות. את המפקד, שצעיר ממני בכמה שנים טובות, התחלתי כמעט להעריץ. והאחווה ששררה בין החיילים סייעה ברגעי המשבר.
אם בהתחלה תהיתי איך צעירים שעד לא מזמן היו בחורי ישיבה הישובים על סטנדר ודף גמרא הפכו כל כך מהר לחיילים לכל דבר, בהמשך, כשגם אני נכנסתי לעניין, הבנתי שזה פשוט קורה. לא מצאתי פגם אחד בכשרות הפלוגה. הכול היה כשר למהדרין, והאווירה התורנית נשמרה במלואה. אבל בסופם של היומיים הללו הצלחתי להבין מעט יותר טוב את החשש החרדי מהשירות בצה"ל. לא רק ביטול סדרי הלימוד ולא החשש מכך שחיילת תיכנס בטעות למחנה של הפלוגה החרדית, אלא עצם העובדה שהצעירים שלהם יימסרו לידי רשות זרה, שהשפעתה כה עצמתית. הם, מבחינתם, חייבים לוודא שההשפעה הגדולה הזו תנוצל רק לחינוך הצעירים ללוחמה בשדה הקרב, ולא לחינוך משום סוג אחר. בסופו של דבר, מבחן התוצאה הוא שיקבע.
הצגת כל התגובות