איך להתמודד עם הימים הנורא(י)ים? // טור

(צילום: שאטרסטוק)

אני במתח! אני לא אוהב את הימים הללו. תן לי כבר להגיע לסוכות ולדעת שזה מאחורי.

אני לא אוהב את התקופה של אלול. ראש השנה ויום-כיפור יש פחד באוויר. תחושה של פחד שמלווה אותי בימים האלה.

נהיה לי בחילה וכאב ראש מלחשוב על ראש השנה ויום כיפור. התפילות הארוכות. הארוחות הרבות והחפוזות כי חוזרים מאוחר מביהכ"נ.

ראש השנה זכור לי כיום ארוך ומתיש. יום שלא נגמר. יום שאני רק מחכה שיעבור...

על המשפטים הללו ודומיהם חתומים בחורי ישיבה. בני תורה צעירים ואף כאלו שחצו את גיל הבינה. חסידים. ליטאים וספרדים. גברים ואף נשים.

לא! לא נוער מתמודד. נושר או מתריס.

בשורות אלו ננסה לעמוד על המתח והקושי האסוציאטיבי שחווים לא מעט אנשים בימים אלו של ערב ראש השנה.

יש מי שרואה בימי חודש אלול וכן את חציו הראשון של חודש תשרי כימים נוראיים. ימים של מתח. פחד וחרדה. ימים שרק רוצים שיעברו.

אין ספק, הימים הנוראים גורמים אצל כל אחד לאסוציאציות שונות.

אלול תופס את כל אחד ואחד באשר הוא

את נשות החיל הרהורים וחשבון מיוחד שמתחיל די בתחילת חודש אלול. הן מתחילות לחשב את כמויות האוכל אותן הן צריכות לבשל. לתכנן את המאכלים באופן שניתן יהיה לחמם, ולהגיש בצורה נאותה ולקיים עונג יו"ט בהידור. לא פעם נדרשת עקרת הבית לתכנן את האורחים הבאים להתארח, ולהתארגן בהתאם, וזאת מבלי לפגוע מאף זוג המעוניין להגיע ולהתארח אצל ההורים.

את גבאי ביהכ"נ דנים בכובד ראש על מקומות הישיבה של קהל המתפללים ומכירתם. עליהם לוודא כי המזגנים פועלים כדבעי. להוסיף ספסלים ושולחנות למתפללים נוספים שמגיעים ועוד כהנה וכהנה מתפקידי הגבאים.

את מנהלי רשתות המזון עוסקים בחשבונות מיוחדים ובמבצעים והנחות לקראת החגים.

את הקופירייטרים מחפשים לארגוני החסד את ראשי-התיבות המתאים ביותר לשנה החדשה בסגנון

שנה טובה עם תרומה לארגוננו.

ואת בני התורה עובדי ה' בהכנה לימי ר"ה

כאמור, לא מעט בני תורה חווים את אלול והימים הנוראים - כימים נוראיים, וזאת למה?

למה אצל לא מעט אנשים ימי ה"אלול" מהלך עליהם אימים. וימי ר"ה מרגיש כסיוט מתמשך?

הסיבה העיקרית היא מכיוון שהחוויה הרוחנית האמורה להיות בימים אלו, מוחלפת בחוויה שלילית.

במהלך שיחות עם אנשים שונים בעקבות החרדה והמתח מהימים הנוראים, שאלתי לא פעם:

'מה גרם לך להמשיך ולהישאר באותו מקום שחשת בו לא טוב'?

מדוע המשכת ללכת לאותו מניין שהתפילה מתמשכת שעות רבות, ולדבריך סבלת במקום?

תשובת כולם הייתה כמה לא מפתיעה, 'לא יודע. אני רגיל למקום'

מה יגידו החברים/השכנים/המשפחה שפתאום יראו שאני לא מתפלל בישיבה/ אצל האדמו"ר וכו'

למעשה, האדם מוותר על עצמו מתוך בחירה להישאר באיזור הנוחות, למרות שחש שם שלא בנח.

לרוב, הסיבה לכך נובעת מכיוון שכאשר חיים בתוך מוסכמות חברתית- קהילה. ישיבה. חסידות וכדו' קורה שאנשים חיים את חייהם בניגוד כלשהו לרצון האישי

שכן, כחברה, נדרשים אנו להתאים עצמנו להיות כמו כולם.

בתיאוריות פסיכולוגיות הדנות בנסיבות הגורמות ללחץ, הרי שבתחום החברתי קבע סוציולוג אמריקאי כי: דחק-(לחץ) מתייחס לפגיעה בשלמות המערכת החברתית (Smelser, 1963)

הווי אומר, אם אנו שונים מהמערכת הכללית, פוגעים אנו בשלמות המערכת

'אחת ההתפתחויות הבולטות בחקר הלחץ בשנים האחרונות היא ההסכמה הרחבה, שההשפעות של הלחץ נובעות כתוצאה מאינטראקציות בין גירוי הלחץ לנתוני האדם. האדם נמצא בתהליך הערכה של דרישות הסביבה, תוך שהוא משווה אותן לצרכיו ולמשאביו. אם בעקבות ההערכה מגלה האדם חוסר איזון בין הדרישות לבין המשאבים, הוא יחווה לחץ'

בשנים הצעירות מצוי כל אחד בתוך חברה-קהילה בעלת מאפיינים מסוימים המגדירים אותה. מייחדים אותה ומבדילים בינה לבין קהילות אחרות

מי שגדל לתוך קהילה, יתקשה למצוא את הדרך העצמאית והאינדיבידואלית בתוך הקהילה, שכן ישנם כללים שבהם צריך לעמוד. ישנם דרישות אותן יש למלא.

לרוב, מי שאינו הולך בתלם של הקהילה, מרגיש נבדל. מרגיש שונה, ובאופן טבעי אף ירגיש בודד בתוך הקהילה, למרות שלא שינה מדרך התורה.

על מנת שלא לחוש תחושות אלה, מופעלים מנגנוני הדחקה של הרגש והרצון האישי לדרך עצמאית, והאדם בוחר להמשיך ולהתנהל בתוך החברה גם כשלא טוב לו.

באופן שכזה, יום יבוא ויחוש שלא בנח עם עצמו. הוא יחוש שלא בנוח במקום בו הוא נמצא

שכן, מחד, הוא רוצה להיות עצמאי בדעתו ולבחור לעצמו את דרכו הרוחנית. מאידך, הוא רוצה להיות קשור לקהילה ולחברה בה גדל.

מסיבה זו יכול אברך בן תורה ירא-שמים להתלונן על ימי האלול המתוחים- בחוויה שלו.

הוא זוכר את אלול כזמן של מתח ופחד. אסור לחייך. אסור לבטל את הזמן. בישיבה בה הוא למד אלול היה סמל של יראה ופחד.

הוא, שבתכונות הנפש שלו לא היה מסוגל לחוות את האלול בצורה שכזו, לא התאפשר לו לדבר על כך, שכן הוא לא רצה למצוא עצמו חריג. לא רצה שיחשבוהו לקל-דעת. הוא הבין שיש לזה השלכות לעתיד.

הוא המשיך להתנהג כמו כולם, אולם בנפש פנימה הוא יצר לעצמו חריץ מימי האלול.

הוא יכול להיות בחור ואברך חסידי איכותי עם מידות ויראת שמים, עובד ה' באמת, אולם התפילות הארוכות בצפיפות עם מתפללים רבים מוציאים אותו מהריכוז. מקשים עליו לכוון בתפילה. ואילו ילך להתפלל בבית כנסת קטן, הרי שהוא מקטלג עצמו ומתבדל...

לא פלא כי בהגיע ימי חודש הרחמים והסליחות, הוא נזכר שוב בתפילות שכל כך הקשו עליו.

הוא עדיין סוחב אצלו את החוויות השליליות מתקופת העבר.

איך אם-כן נשפר ונתקן את החוויה של הימים הנוראים?

א. באופן אישי נשפר את החוויות האישיות מימים אלו. ננסה ליצור אווירה חיובית גם בימים אלו. עם האווירה הרצינית. עם התפילות הארוכות, נדבר אל עצמנו ועם ילדינו על מהות היום הגדול. על הזכות להתפלל בימים אלו. על הקרבת אלוקים שיש בימים אלו.

בעל ה"שפת-אמת" בדברי תורתו על ר"ה משנת תרס"ד פותח ואומר "בני ישראל צריכין לשמוח בר"ה שמתחדש העולם"

יש לזכור כי בר"ה ישנה התחדשות בטבע. מה שהיה בעבר, יישאר בעבר. האדם צריך להיות עם הפנים קדימה. בראש השנה- יום הדין צריך לשמוח. וכל אדם צריך למצוא לו את העונג הרוחני שיוביל אותו לשמחה ביום קדוש זה.

ב. נאפשר לילדים כבר מגיל צעיר לשתף את ההורה. ניתן להם הזדמנות להביע את דעתם גם היא שונה מדעת הוריו ומשאיפותיהם של ההורים. לפעמים, דווקא שינוי מסלול מסייע להגיע אל היעד בצורה בטוחה יותר, והלא היעד של כולנו הוא לראות את ילדינו הולכים בדרך ה'... כאשר ילד/נער מקבל גיבוי מהוריו ומחנכיו למעשיו, אזי ירגיש בטוח במה שעושה

כחברה, צריכים אנו לאפשר לכל אחד ליצור לעצמו חלון הזדמנויות. אין דרך אחת שבהכרח מתאימה לשני אנשים, לכל אחד דרך משלו בעבודת ה'. כל אחד עם מה שמדבר אל ליבו.

בשנים האחרונות, כאשר מכריז החזן בשבת מברכים על בואו של חודש אלול נזכר אני בערגה בתקופת הבחרות בישיבה, כאשר החל מאמצע חודש אלול, חבר טוב ואנוכי נטלנו את המחזור לראש השנה, ויחדיו היינו עוברים על נוסח התפילה. הרגשות החלו צפים. ההכנה לתפילות המרוממות של ראש השנה, ולאחמ"כ במהלך עשרת ימי תשובה ישבנו עם המחזור ליום הכיפורים, ניגנו יחדיו את תפילת 'כל נדרי' 'סדר העבודה' ולא פעם דמענו בתפילת 'נעילה' באמצע עשרת ימי תשובה.

במהלך השנים השתנו לא מעט דברים, מבחור כמעט נטול דאגות הקמתי משפחה. נולדו ילדים. יש מחויבויות ויש את טרדות הזמן ב"ה,

אולם על מנגינות הימים הנוראים אינני מוותר, זוהי החוויה אותה סיגלתי לעצמי להיכנס לימים אלו בהרגשה עילאית ונעימה.

ממליץ לכל אחד למצוא לעצמו את החוויה האישית שלו, או ליצור חוויה כזו שתגרום לו להתגעגע לימים אלו.

שנה טובה ומבורכת
שנת בריאות ושמחה
שנה של נחת וחינוך נכון

• יהושע בוקסבוים - מחנך. מלווה ויועץ רגשי- וחבר איגוד ענ"ף