בעיירונת גורנישט, בפלך ׳נוח הורי חושך׳ במזרח רוסיה הפיאודלית, הוכרז על בחירות חדשות לוועד הקהילה. צעירי העיירה התארגנו ונרתמו לחולל מהפך, הדחת והחלפת ז׳ טובי העיר המכהנים בתפקידם מזה עידן ועידנים. זקני העיירה כבר לא זוכרים מתי וע״י מי, הם התמנו לתפקידם. היסטוריון העיירה זוכר שפלוני היה מקורב לסבא קדישא שכבר איננו איתנו דור ואולי דורותים, אלמוני יצק מים על ידי אביו של הדיין הישיש.
שמערלה, בנו יחידו של גצל הכורך שהיה בעל פרנסה, שלח את בנו מחמל נפשו לגימנזיום העירוני, שם נדבק קמעה לבעלי הרעיונות החדשים. ישבו ׳המודרניסטים׳ ושמערלה בכללם, על המדוכה והחליטו להריץ רשימה חדשה, צעירה ויוזמתית שתתחרה על החברות הנכספת בוועד העיירה.
חוצות העיירה לבשו חג, כרזות בעד ונגד עיטרו את הקירות! בשני הצמתים שקיימים בעיירה, נקהלו ווכחנים מדי ערב. במקווה, המים סערו וגעשו, בין טבילת שחרית מצווה, לטבילה לשם רחיצת הגוף גרידה. אלו תומכים בזה והאחרים בשצף קצף צועקים! מה פעל? מה עשה? רק כקרדום לחפור בו, ניצל ופעל.
שמערלה היה מראשי המדברים. הבהובים על שיוויון, חופש ודמוקרטיה, קנו שביתה בליבו וטרפו הגיגיו. היה עומד וצווח ככרוכיה, בני האדם שווים, אין שווים יותר! הקץ לפרוטקציות ולהעדפות שלא מתקנות. מה שהיה לא יהיה! ימי הביניים חלפו! לא, לפיאודליזם ופטרונות, כן, למתן אפשרות שווה לבחור ולהבחר. העולם שייך לצעירים, הבוז לקלגסים. סיסמאות שהועתקו ישירות מפמפלטים קומוניסטים האסורים בהפצה ונקראים בצנעה. אוי לו למי שנתפס ופמפלטו בכיסו, ואין לך אדם שאינו יודע לצטטם במדויק.
המלחמה הייתה על כל קול. מי לנו? ומי לצרינו? כל אחד סומן, תויג, אובחן. בן ברית? או, מכוחות האופל! הסוקרים ידעו לנחש, שהכוחות שקולים. מי שיצליח להעביר מאן דהוא ואולי שנים למחנהו, יזכה בכל הקופה. לשמערל היה הסכם חשאי עם אמו שתחיה. בנקיטת חפץ ויד על המזוזה, הוא הבטיח לאמו מולידתו? שלא יאחסן בביתם או בבית-העסק פמפלטים אסורים ו-או כל חומרי תעמולה. בתמורה הבטיחתו האם, בשבועת-אם ויד על הצאינה-וראינה, שמאחורי הפרגוד ביום הבוחר, תשלשל את האות צ׳ צדק! צעירים! הכל לפי הנדרש. להוריו היקרים חשבון ארוך של כעס, מהתעלמות הוועד הוותיק מהם וממבקשי רעתם לאורך השנים.
בשוך הויכוחים ברחובה של עיר, נקבצו ובאו העוסקים והפעילים לחצר האחורית של בית הכנסת הישן, וכמידי לילה, עשו מחדש את חשבון הקולות שהשתנו עקב הפרופגנדה ומסעי הפרסום והשכנוע. לאחר שמנו גם את אמו של שמערל בקרב הבטוחים, התברר שעוד קול אחד! יבטיח את הניצחון. קווץ אחד וההיסטוריה משתנה לדורות. עוד ידברו גדולות ונפלאות בהיסטוריה שהשתנתה בגורנישט העיירה. עיני כולם נישאו לשמערל! יפה כוח האב מכוח האם, שכנע את אביך החולה גם! ונזכה לתהילת עולם. בגורנישט תחל המהפכה.
חכך שמערל בפדחתו, הסיט הקסקט ימין ושמאל וחוזר חלילה, צקצק בשפתיו, ותמה בקול, אבי מורי? אבא? הלא מזמן הוא אינו איתנו. דעתו פזורה, שרעפיו בעולמות אחרים, העולם והבלותיו הפסיק לעניין אותו, איני יודע באם הוא בכלל בעניינים או שעניינים, כבר לא מענייניו. בא בימים וסב בשנים. מה לו ולנו?
כשתמהון נסוך על פניו, אזר שמערל כגבר חלציו, מתח כתפיו הנרפות, החליק דשי מקטורנו הממורטט, נתן כפות רגליו בסנדליו הבלים, ופסע עקב בצד אגודל לביתו, בית הוריו. לעולם לא יתייאש אדם מן הרחמים, נזכר בגרסתא דינקותא. השתדלות, השתדלות, עלה קולו של המלמד הקפדן באזניו. אתה רק תשתדל, ואייבשטער יפעל! ניחא המהם, לו יהי, ננסה. ברצונו, הים נהפך ליבשה.
שמערל כיפף גוו בכניסת הבית, לחש לאמו העמלנית ׳שולם עליכם׳ ופנה לאביו הטמון בכורסתו, ראשו שמוט עיניו עצומות וחזהו עולה ויורד בתנומה קלה שאינה מן המניין. בסנדליו ומקטורנו עמד מעשה אורח, אינו יודע במה להתחיל, שמא יישחת מילותיו על אוזן לא כרויה, נפש לא מבינה, שפרשה מהבלי עולם ומחכה לטוב הצפון ליראיו, שם.
עודו מהרהר בדברים ובוחר מילותיו שאינם משתפות איתו פעולה, נאנח אביו ואמר חלושות: שמערלה, שמערל יקירי! הזדרז שמערל לעת הרצון, נתחזק קולו והתגבר, קלחו הסיסמאות והדקלומים משפתיו החרבות, וסיים בפואנטה. ולכן אבי מורי, חייב אתה להצביע איתנו, בעד הנציגים החדשים, וליהודים בגורנישט תהיה רווחה. לא עוד מיוחסים ומיוחסים יותר, נזעק את זעקת הדל והעני, נעמוד לימין החלש והחולה, שיוויון, צדק וחרות לכל.
נאנח אביו חלושות ואמר: שמערלה בני בבת עיני ומחמל לבבי. הט אוזן ושמע ניסיון אביך והבא אל ליבך. זקנתי והארכתי ימים, לא למדתי הרבה, אך צברתי ניסיון חיים שלא יסולא בפז. גם אני הייתי צעיר ונחפז, גם בזמני רצינו לתקן עולם ולהחזיק מוסרותיו, גם גבאים אלו שאתם חפצים להחליף ולהדיח, היו צעירים והתכוונו לטובה ורצו לשנות ולחדש. גם בזמני נפנפו בערך השיוויון. ברוך השם, 30 שנה בעסקי הציבור, והם חיתנו הילדים בכבוד, התבססו בבתי דירות משופרים, חלקות השדה שלהם קרובות לעיירה ומשופרות. עגלות צב מובילות אותם ליריד ולביקור בעיר הגדולה. הם ובניהם ונכדיהם מסודרים לעילא ולעילא. היום הם פנויים לעסקי הציבור בלב שקט ולא תאב. מה הם כבר צריכים, ׳עוד׳ מהציבור?
מה תעשו? תמנו גבאים חדשים? עד שיגיעו למעלת הגבאים דהיום, על המנוחה ועל הנחלה, כשעתידם ועתיד נכדיהם מובטח ובטוח ויוכלו לטפוח על כרסם ולצקצק מעשה גביר בעלמא, יכבידו עולם, יוסיפו מיסים, וידחקו בציבור עד שישבע תאבונם. הלו טיפשות היא זו! הנח לשבעים לנהל, ואל תפתח הדלת לרעבים לזעוק הב הב הב.
זה דרך הגבאים מאז ועד הלום. כשמגיעים לשם, שוכחים את כאן. זו דרכו של עולם וסובב חלילה, נשמט סנטרו של הזקן ותנומת הליל עטפתו. כל קשר בין האגדה לבחירות הקרבות מקרי לחלוטין.
הצגת כל התגובות