דווקא ילדיו של החרדי העובד יצאו צדיקים יותר

כטוב ליבם על היין שאלו בני העיירה את השניים איך יכול להיות שדווקא ילדיו של הרב נהיו עסקנים ואילו ילדיו של הגביר נהיו יושבי אוהל (צילום: שאטרסטוק)

ישנו מיתוס ידוע כי ילדיהם של אברכי ה'כולל' יצאו צדיקים יותר, ילדים טובים יותר, מנומסים יותר, בגלל הסיבה הפשוטה שאביהם מראה להם דוגמה אישית.

לא שזה לא נכון, אבל לא תמיד זה כך.

ישנם מקרים שבהם לא רק שבנו של לומד הכולל לא יוצא ילד טוב, אלא בנו של הירקן, איש העסקים, או בקיצור "החרדי העובד", יצא מוצלח ממנו בכמה רמות.

הייתכן? בהחלט.

סיפור תמיד טוב כדי להמחיש לנו דברים, הנה:

יוסי ובערי היו ילדי החמד של העיירה. כולם ידעו שבבו היום הם יהיו מגדולי העיירה. אנשי דור העתיד. כולם ניבאו להם גדולות ונצורות. וכך היה. ויהי היום ויוסי הפך לרב העיירה ובערי לגביר שלה.

חלפו השנים וילדיו של הרב יוסי פנו לעסקים ואילו ילדיו של הגביר החשוב בערי נשארו ללמוד בכולל.

באחת השבתות, במהלך הסעודה, כטוב ליבם על היין שאלו בני העיירה את השניים איך יכול להיות שדווקא ילדיו של הרב נהיו עסקנים ואילו ילדיו של הגביר נהיו יושבי אוהל.

לגם בערי מהמשקה החריף שהיה מונח על השולחן, ביקש את רשותו של הרב, ואמר בחביבות: "אם יורשה לי, ילדיו של הרב ראו אותו כל בוקר קם לתפילה, לומד ולומד, ככה עד אחרי תפילת ערבית. או אז הרב חזר הביתה והחל מסתכל בעיתון היומי, אחר כך מתעדכן מבני הבית מה חדש אצלם בפרט ובעולם בכלל והולך לישון. הילדים שלו הכירו אותו בזמנים שהתורה, סלחו לי, לא מעניינת אותו.

"אני לעומת זאת", אמר בערי ולקח מעט הפסקה משטף דיבורו, "אני קם בבוקר, מתפלל והולך לעסקים. מעט לפני שאני חוזר הביתה אני מודיע למזכירה לא להעביר אליי שיחות עד ליום המחר. אני מגיע, פותח שולחן ערוך, אחר כך ספר מוסר וקבלה ואז קורא כמה פרקי תהילים. הילדים שלי מכירים אבא שרוצה ללמוד תורה".

וזה כל ההבדל. יש מי שלומד כל היום אבל ראשו מונח במה שמחכה לו בבית. ויש מי שעובד כל היום אבל ראשו בכלל לא מונח שם. הוא יודע שעליו נגזר משמים – בגלל כישרונותיו, בגלל שיש לו משפחה ברוכת ילדים או כל סיבה שהיא - לצאת לעבוד. אבל זה לא המקום האמתי שלו. המקום האמתי שלו זה בית הכנסת, ספר השולחן ערוך, משנה וגמרא והלימוד עם הילד בשבת אחרי הצהריים.

כשילדים רואים במה אבא מתעניין באמת - הם לומדים מהדברים הטובים שלו.

לכן, גם אם נגזר עלינו "אנשי החולצות הכחולות" לצאת לעבודה, זוהי השליחות שלנו ועלינו לזכור זאת.

אם גם בעבודה אנחנו זוכרים את הקב"ה, לא מתערבבים איפה שלא צריך, זוכרים לעצור באמצע היום לתפילת מנחה, מתנהגים ביושר עם הבוס או/ו הלקוחות – הרי שאנחנו מקיימים את השליחות שלנו.

ויותר מזה – את זה הילדים שלנו באמת יזכרו וילמדו מאתנו.

זה לא במה אתה עוסק - אלא במה אתה מונח!

• מבוסס על שיעורו השבועי של הרב שניאור אשכנזי מתוך שיחותיו של הרב מליובאוויטש