פרק ג': למרצה ר' אורי בלוי ממשפחת בלוי המפורסמת, שזה לה תשעה דורות בירושלים, ארע מקרה מעניין שגרם לו להבין יותר את שורשי הלבוש הירושלמי.
- זה מוכר הבדים ל'זברה' הירושלמית ולגלימת הראשון לציון
- אבו כלף מציג: "קֻפְטַאן זה התלבושת של 'אבינו אברהם'" • צפו
יום אחד, כך מספר לי ר' אורי, הוא טייל בעיר העתיקה בירושלים, ופתאום הוא רואה חנות מוסלמית שמוכרים בה קאפטן ירושלמי. הוא נכנס לחנות לאחר שסקרנות התעוררה בו לראות מוסלמי שמוכר בגד חסידי ירושלמי.
המשך הסיפור מגלגל מסעיר ומצחיק, ולכך קוראים יקרים, תשבו עם כוס מים:
ר' אורי נכנס לחנות ושואל את המוכר: "האם אתה מוכר חליפות שלנו?", עונה לו המוכר המוסלמי: "זה לא חליפות שלכם, זה קֻפְטַאן שלנו". ר' אורי בלוי מסתכל שוב, ורואה אותו בד בדיוק כמו של הירושלמים, ואומר לו: "מה פתאום, זה קאפטן שלנו!". המוכר מתעצבן וענה לו בצעקה: "זה לא שלכם זה שלנו!". כך המחזה המרנין בו עומדים האחד מול השני, מוסלמי וצ'אלמר וכל אחד צועק: "זה שלנו"...
אחרי הסיפור המתואר פה, ר' אורי בלוי חקר עוד יותר את שורשי הלבוש הירושלמי, והבין ששניהם צודקים, וכל תושבי האימפריה העות'מנית, יהודים ומוסלמים כאחד נהגו ללבוש בגד מפוספס שכונה לעיתים בחיבה - 'כתונת פסים'.
ר' אורי בלוי בשיחה עמי מוסיף לי שהכינוי 'זברt' הוא כינוי גנאי ישראלי ל'כתונת פסים'. הירושלמים קוראים לו סתם "קאפטן", ואילו החסידים שאינם ירושלמים יקראו לו "ירושליימע קאפטן" (קאפטן ירושלמי) או "געלע קאפטן" (קאפטן צהוב).
לטענת ר' אורי, רבים טועים לחשוב שהכינוי 'קאפטן' לבגד מקורו ביידיש או שפה מזרח-אירופאית, בדומה ל"קפוטה" החסידית המוכרת.
ולא היא, במקרה של זה הירושלמי המילה לקוחה דווקא מערבית מקורית. לטענת ר' אורי בלוי בערבית כותבים "כופתאן" עם אות כ' ות' ולא ק' וט'.
"זה עתה ציינו עשור לפטירתו של סבי האיש והאגדה ר' דוד נחמן בלוי זצ"ל", מספר ר' אורי. "כל מי שהכיר את סבא ראה דוגמא של ירושלמי שורשי אמיתי. מה שמעניין הוא, שסבא התפרסם מאד בשל פעולותיו הכבירות עבור הנוער מעדות המזרח. כשליקטנו לאחרונה עדויות מפי תלמידיו של סבא שמנו לב לנתון מעניין. דווקא המנטאליות המזרחית, השפה, המאכלים וכמובן גם לבוש הפסים והג'ובע גרמו לו לגשר על הפערים התרבותיים ולקבל את דבריו באהבה".
ר' אורי בלוי מוסיף ומספר על תהליך מרתק וארוך, בו הירושלמים לקחו מוטיבים מהערבים והמזרחיים. לדבריו "קבלת מנהגים" מופיעה בכל קבוצה יהודית בגלות שלקחו מוטיבים מהגויים שהתגוררו לידם. היהודים הרוסים לקחו מהגויים הרוסים, הליטאים לקחו מהגויים הליטאים, וכן התימנים, ספרדים וכו'.
"לכן לקחו הירושלמים חלק מהמנטליות ומוטיבים מהחברה הערבית והיהודים הספרדים שהתגוררו לידם בירושלים במאה ה-19", סבור ר' אורי בלוי.
אפשר עוד דוגמה?
"הרבה ניגונים וריקודים לקחו הירושלמים מהערבים. המפורסם ביניהם הוא ניגון מפורסם של לעלוב שנלקח בשלמותו מרועה צאן ערבי. דברים אלו שאני אומר לך מפורסמים אצל הירושלמים, והם לא מתביישים בכך. (בעטיפת הדיסקים של ה"כלייזמרים" שמואל ניימן וחיליק פרנק נכתבו הדברים בפירוש). מסופר על הנגן דב זילברמן שנסע לכפר הדרוזי בית ג'אן שם הוא נפגש עם ישישים מקומיים, ששרו איתו את הניגונים במדויק, ואח"כ הוא הפיק תקליט מרטיט ומרגש של ניגוני מירון".
"זה הרי מופיע", מוסיף ר' אורי בלוי, "בזיכרונות ותיאורים של עולי מירון הוותיקים, הם מתארים ריקודים של דרוזים, צ'רקסים ומוסלמים לכבוד של רשב"י הקדוש, כמו התיאור הבא למשל של עולה מירון ותיק:
"בחשכה הגיעו דרוזים מחורפיש ומבית ג'ן. צ'רקסים מריחניה. נוצרים מגוש חלב. מוסלמים מעלמה ומעין זיתים. לבשו את מיטב בגדיהם וכלי נשקם באבנטיהם... הם יצרו מעגל סביב מעגל של יהודים ורקדו דבקה. ליוו עצמם בחלילים ובתופים. במהרה הוקפו במעגלי יהודים שרקדו עמהם... אחר שעה כבר פיזמו יהודים אשכנזיים מירושלים את הנעימות של הערביים מהגליל... שירים ומנגינות אלו נקלטו היטב. זימרו אותן בחתונות ובמסיבות. משנפוצה המנגינה ביישוב היהודי נמצא מי שחיבר לה מלים בעברית... הדפיסו את השיר בחוברות שירים עם שם מחבר המלים ואת התווים ציינו כ"מנגינה יהודית עממית"..."[1] .
לא רק בביגוד, מוזיקה וריקודים. ר' אורי בלוי מספר על השראה של מאכלים אצל הירושלמים שלקחו מהספרדים והערבים. נוכל לראות על שולחן השבת של ירושלמים מאכלים מזרחים מטוגנים וחריפים. אצלינו במשפחה מאכלים מזרחים היו חלק משולחן השבת מאז ומתמיד.
לגבי האידיש הירושלמית, מוסיף ר' אורי בלוי פרט מרתק: "עד היום בקרב דוברי האידיש הירושלמית יש ביטויים שנלקחו מהערבים, כשם שבכל אזור יהודי, נוסף לאידיש היהודית ביטויים מהשפה של הגויים של המדינה. כך באידיש של הירושלמים יש ביטוים שנלקחו מהערבים".
"בשנים האחרונות נשמעת לא אחת תרעומת מפי ותיקי ירושלים על תופעה שתפסה תאוצה בשנים האחרונות, שבה בעלי תשובה ספרדים, עוטים את הלבוש הירושלמי השורשי 'כתונת פסים'. אני רואה בזה", מטעים ר' אורי בלוי בנעימות; "תהליך הפוך - הם, בעלי התשובה הספרדים, סה"כ חוזרים לשורשיהם".
לסיכום: לא רק הלבוש הירושלמי הוא חלק מהמוטיבים שנלקחו מהחברה הערבית והמזרחית שחיו בשכנות לידם בירושלים. אלא גם, אוכל, שפה, ריקודים וניגונים.
[1] יונה סוקולובסקי, מירון בימים אחרים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 3 באוקטובר 2005:
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות