1:
פרשתנו מתחילה בציווי השם למשה: ״שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען..״.
המילה ״לך״ מרמזת על ההקפדה העתידית של הקב״ה על עם ישראל, שם נמצאת תחילת החלטתו, שדור זה אינו ראוי להכנס לארץ ישראל.
המילה ״לך״ חרצה את גורלם של דור המדבר.
אמנם כאן עניין זה רק מרומז, אך בהמשך, בחומש ״דברים״, הוא כתוב במפורש בתוכחת משה לבני ישראל: ״ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו..״.
שם כתוב שהרעיון לשלוח מרגלים היה של העם ולא בציווי הקב״ה, ושתי הפרשיות משלימות אחת את השניה.
הקב״ה מסביר למשה שאין זה רצונו לשלוח מרגלים לתור את הארץ, הרי כבר הבטיח לעם ישראל שיכבשו את ארץ כנען וינחלו אותה.
הבטיח גם שטובה היא עד מאד.
אלא שידע הקב״ה שעם ישראל יבואו למשה בבקשה זו, וידע גם מהו הרצון האמיתי שעומד מאחוריה.
עם ישראל יגידו שרצונם לבדוק את ארץ כנען מבחינה מלחמתית, מאיפה כדאי להכנס אליה, ועוד אי אלו בדיקות שנוהגים לעשות לפני כל מלחמה, כמו שעשה יהושע כששלח שני מרגלים ל״יריחו״ וגם ל״עי״ בטרם נכנס להלחם בהן, כמו שנהג משה בעצמו כששלח מרגלים לרגל את ״יעזר״ בטרם כבש אותה.
אך הקב״ה שהוא בוחן כליות ולב, יודע שסיבתם האמיתית היא כדי לבדוק האם בכלל יהיה אפשרי לכבוש אותה.
הקב״ה ידע שעם ישראל אינו בוטח בהבטחתו, לכן אמר למשה להסכים לבקשתם, ואמר לו איך לבחור את המרגלים.
זהו הכתוב ״שלח ״לך״ אנשים..״ , בשבילך ולא בשבילי.
עם ישראל פקפק בהבטחה שניתנה להם מאת הקב״ה, אותה רצו הם לבדוק, האם יהיה אפשרי בכלל לכבוש את ארץ ישראל.
יש הבדל עצום בין הבדיקה ״איך״ לכבוש, לבין הבדיקה ״האם״ אפשר יהיה לכבוש.
על ״איך״ אין קפידא, אבל על ״האם״, יש קפידא ענקית.
בנקודה זו מחליט הקב״ה לבדוק את עם ישראל דרך נציגי השבטים שנשלחו לרגל את ארץ כנען.
תשובתם כשיחזרו תקבע האם יזכו להכנס בשנה זו לארץ, או שיעקיפו את ישראל מדרום לצפון במשך ארבעים שנה כמו שאכן קרה.
כפיות הטובה וחסרון האמונה חרצה את גורלם.
2:
בין נציגי השבטים שנבחרו לרגל, לא נמצא נציג לשבט ״לוי״ וזאת הזדמנות להבין את המאפיינים של שבט זה.
עיסוקם החשוב של בני שבט ״לוי״ היה בעבודת המשכן.
פירוקו והרכבתו לפני ואחרי כל חניה ובנשיאת כליו.
עוד תפקיד חשוב היה להם, ללמד תורה לכל עם ישראל.
לא ראוי היה לבטל עיסוק חשוב זה כדי לרגל את הארץ.
מאותה סיבה לא השתתפו גם במלחמות.
חלק ונחלה בארץ ישראל לא עתידים הם לקבל.
הלווים הם משרתי ה׳ ומורמים רוחנית ומעשית משאר העם, תפקידם לשרת ולדאוג לרוחניותם של עם ישראל.
שבט זה לא היה שותף ב״חטא העגל״ ובשאר מרעין בישין שחטאו ישראל.
תפקידם של הלווים בנשיאת הארון וכלי המשכן היתה גם הסיבה שלא היו בשיעבוד מצרים.
מי שעתיד לנשוא בכתף את ״ארון העדות״, לא ראוי שיתעסק בעבודות סבלות ובנייה בשביל פרעה.
כתוב שפרעה אמר למשה ואהרון באחת הפעמים ״לכו לסבלותיכם״.
רש״י מסביר שפרעה טוען למשה, מה אכפת לך מהשעבוד של עם ישראל, הרי אתה משבט לוי ולא אמור בכלל לעבוד.
לפרעה עצמו היה מובן שהוא אמור לוותר על שירותם של יותר מעשרים אלף לויים וצריך להבין מדוע.
3:
נחזור רגע להבטחת ה׳ לאברהם: ״גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״.
לכאורה בפסוק זה ישנן כמה מילים מיותרות.
הרי המילה ״גר״ מציינת אדם שלא שחי במקומו הטבעי, אם כן למה מוסיף הכתוב ״בארץ לא להם״?
שמעתי משמו של המגיד הרב ברוך רוזנבלום שציטט את בעל ה״זרע שמשון״ (ר׳ שמשון חיים בן נחמן מיכאל זצ״ל) שמסביר שהפסוק מחולק לשני חלקים.
האחד הוא ״גר יהיה זרעך״ והשני מסביר מי עתיד להשתעבד ומי לא.
אמר הקב״ה לאברהם, מי שירגיש את עצמו ב״ארץ לא להם״, לא ינהג כמנהג המצרים ויבדיל עצמו מהם, אותו אחד לא עתיד להשתעבד.
אך מי שיפסיק להתנהג כגר ויתבולל בתוך המצרים ומנהגיהם, אכן עתיד להשתעבד.
לאחר מות יוסף הפסיקו בני ישראל לעשות ברית מילה, הפסיקו לקיים את הדבר שהבדיל אותם מהמצרים.
כשעם ישראל החליטו להטמע במצרים ולהפוך להיות מ״גרים״ ל״תושבים״, אז הפך השם את לב פרעה וגרם לו לשעבד אותם.
כשהפסיקו לקיים את מצוות ״מילה״, התחיל שעבוד מצרים.
רק שבט לוי לא העזו להפסיק מצווה חשובה זו.
לא הסכימו להתערבב עם המצרים.
רק הם נשארו בבחינת ״גרים״.
על שבט ״לוי״ נאמר: ״כי שמרו אימרתך ובריתך ינצורו״, שמרו שלא לחקות את המצרים ולא הפסיקו את הברית.
זאת הסיבה שהלווים לא היו שותפים בשיעבוד, מי שהבדיל עצמו ממנהגי המצרים, זכה להבדל גם משעבודם.
אם כן, מתחילת הדרך היו הלווים מופרשים ומבודלים משאר השבטים.
4:
במסעי בני ישראל במדבר, היה מיקומם של השבטים קבוע וללא אפשרות שינוי, הם חנו מסביב למשכן, כל שבט ומיקומו, באותו סדר בדיוק המשיכו ממקום אחד למשנהו.
הצועדים בראש לפני המשכן בצדו המזרחי, היו שבט ״יהודה״ החשוב מכולם.
עמו ותחת דגלו צעדו גם שבטי ״יששכר וזבולון״, שבט המלוכה (יהודה) עם לומדי התורה ותומכיה.
עם המלכות צעדו בראש השיירה אברכים, ועמם התומכים בהם מבחינה כספית.
צריך להבין, מדוע רק במצוות לימוד תורה יש אפשרות לעשות את עסקת ״יששכר וזבולון״?
מדוע בשאר מצוות אפשרות זו אינה קיימת?
למה אין אפשרות לשלם למישהו כדי שיעשה בשבילנו מצוות ולהתחלק בשכרן?
שמעתי הסבר יפה מחברי היקר הרב בנימין מילצקי.
בלימוד תורה יש שני עניינים.
הראשון הוא שמחוייבים אנו ללמוד אותה ככתוב ״והגית בו יומם ולילה״.
השני, שהתורה חייבת להלמד כל הזמן וללא הפסקה.
קיומו של העולם מותנה בזה שהתורה הקדושה לא תפסיק לרגע להלמד.
אם חס וחלילה יהיה זמן מועט שלא לומדים בו תורה, העולם אמור להחרב.
את העניין הראשון, החיוב האישי שלנו ללמוד תורה, לא פותר הסכם ״יששכר וזבולון״.
מי שלא לומד לא מקיים את ״והגית בו״.
אבל לגבי העניין השני, של ההכרח שלה להלמד ללא הפסקה, ההסכם עובד במאה אחוז.
מי שזוכה לתמוך בלומדי תורה, נעשה שותף פעיל בזה שהתורה ממשיכה להלמד.
כל שקל שאדם נותן ושבזכותו יושב אברך ולומד תורה, ממשיך את גלגל התורה להסתובב ולהתקיים.
על זה מקבלים שכר גדול בעולם הבא.
5:
שמעתי בשם הרב שטיינמן זכר צדיק לברכה, שמי שתומך בלומדי תורה בעולם הזה, יזכה להבין ולהנות ממנה בעולם הבא.
אפילו מי שלא זכה ללמוד תורה בעולם הזה, אפילו מי שקשה לו להבין משנה או גמרא, בזכות תמיכתו בתורה הוא יזכה להבין אותה.
אולי החידוש המדהים הזה קשור לנאמר שכשהתינוק במעי אמו, מלמד אותו המלאך את כל התורה כולה ומשכיחה ממנו טרם יציאתו לאוויר העולם.
מסתבר אם כן שזאת איננה שיכחה מוחלטת.
הנשמה שהיא רוחנית, זוכרת את כל מה שלימדו אותה.
בעולם הזה, כשעטופה היא בגוף גשמי, צריך יהיה להתאמץ ולשקוד מחדש על לימוד התורה כדי לזכור את מה שלמדנו כבר מהמלאך.
אדם שתומך בתורה, אדם שחשובים לו לומדי התורה, נשמתו תזכר במה שהוא למד בהיותו בבטן ויזכה להנות ולהבין אותה בעולם הנשמות.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי