זְמִיר עָרִיצִים; כתב הפלסתר הראשון של המתנגדים נגד החסידים

אילוסטרציה; למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: שאטרסטוק)

בחודש אלול תקס"ה (1805) שולח הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי 'בעל התניא' ממקום מושבו בלַאדִי, שבמחוז ויטבסק, לרה"ק אברהם הכהן מקליסק אשר יושב בשנים הללו בעיה"ק טבריה מכתב ארוך.

באיגרת זו, מְבַקֵּר 'בעל התניא' את רבי אברהם מקליסק, על כך שבהיותו על ספסל הלימודים בעיר מזריטש היה נוהג בהוללות וליצנות: "להתהפך תמיד בראש למטה ורגל למעלה בשווקים וברחובות". מוסיף 'בעל התניא' כי בהתנהגותם זו נתנו בני חבורתו של רבי אברהם עילה נוספת למתנגדים לחסידות.

האגרת הובאה בספר 'אגרות קודש', אגרת נא (אלול תקס"ה) מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, ברוקלין, 1987 עמ' 142, והיא נכתבה בשל סכסוך רוחני וגשמי בין הכוללים בטבריה של תלמידי הבעש"ט הק'.

באגרת מעיד 'בעל התניא' על כך שהם הלכו ביחד לחדרו של רבם הגדול 'המגיד ממזריטש', "ועיני ראו ואזני שמעו אשר דבר אתו קשות על רוע הנהגתו לאנ"ש במדינת רוסיא... אשר כל היום היתה שיחתם בהוללות וליצנות, וגם להתלוצץ מכל הלומדים ולבזותם בכל מיני בזיונות בפריקות עול וקלות גדולה. וגם להתהפך תמיד בראש למטה ורגל למעלה בשווקים וברחובות, ונתחלל שם שמים בעיני ערלים, גם בשאר מיני שחוק והיתול ברחובות קאליסק".

עוד כותב 'בעל התניא' שבעקבות מעשים אלו של הרה"ק רבי אברהם מקאליסק, בוויכוח שהיה בחורף תקל"ב (1772), לא היה לחסידים מענה למעשהו של הרה"ק מקאליסק, וחכמי שקלוב המתנגדים כתבו מכתב לגאון מווילנה, ולכך הוא דן את החסידים כ"דין אפיקורס מבזה ת"ח, ועל ההיפוך ברגלים למעלה אמר שהוא מן פעור".

ממשיך וכותב 'בעל התניא' שבעקבות כך כתבו מהעיר ווילנא לעיר בראד, ושם הדפיסו קונטרס בשם 'זְמִיר עָרִיצִים' "והייתה מזה צרה גדולה לכל הצדיקים דוואלין ולא יכלו לישב בבתיהם ונאספו כולם לק"ק ראוונא בעת ההיא לרבנו הגדול לטכס עצה".

מסכם 'בעל התניא' שכל הצרות שהגיעו על ראשם של החסידים היה מפאת שהבית דין סמך על חתימת הגאון מווילנה: "והנא מודעת זאת כי כל צוק העיתים שעברו עלינו בשנת תקנ"ט היה על פי ב"ד שסמכו ראשם ורובם על חתימת הגאון דווילנא דשנת תקל"ב, כמפורסם שם[1]".

אגרתו זו של בעל התניא, נותנת לנו צוהר נדיר, בחזרה אחורה לימים בהם המתנגדים נחלקו קשות על התנועה החסידית הצעירה, ועשתה הכל לבל תתפתח.

• • •

באגרת מזכיר 'בעל התניא' את החיבור 'זְמִיר עָרִיצִים' שהודפס בעיר 'בראד', שגרם ל: "צרה גדולה לכל הצדיקים דוואלין".

מהו חיבור 'זְמִיר עָרִיצִים'?

בשביל זה צריך לחזור מעט אחורה ל"תענית שני וחמישי ושני" הבאים אחר חג הפסח וחג הסוכות, שגרמה לגירושו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מוִיטֶבְּסְק זצ"ל מתפקיד ה"מגיד" בעיר מִינְסְק.

בין המנהגים החדשים הרבים שאימצו ראשוני תלמידי הבעש"ט הק', היה המנהג לציין את יום י"ד באייר, יום הקרבת "פסח שני", כיום חגיגי.

בספר הקדום "מגילת תענית" מופיע י"ד באייר כיום טוב בשל הקרבת פסח שני.

פרט לימי החנוכה בטלה מגילת תענית, ולפי זה, גם י"ד באייר אינו מצוין כיום טוב, ומנהג אשכנז המקורי היה לומר תחנון בי"ד באייר.

עד שבאו החסידים.

כחלק מאימוץ מנהגי הספרדים והמקובלים (מה שהביא לכינוי "נוסח ספרד"), נהגו ראשוני החסידים לציין את י"ד באייר כיום שמחה באי-אמירת תחנון, ואף בקביעת סעודה חגיגית לכבוד היום, שבה נהגו לאכול מַצּוֹת.

המנהג הזה נראה היה מוזר ל"מתנגדים", והוא מוזכר בביקורתיות בכתבי ההתנגדות הראשונים לחסידות.

הביקורת של המתנגדים החריפה כנגד המנהג החסידי החדש, היתה גם בשל שהיו שנים בהם צום בה"ב יצא במקביל לפסח שני י"ד באייר!

כך יצא מצב אבסורדי יום צום של "המתנגדים" מצד אחד, וחגיגה "חסידית" מצד שני...

נחזור לאגרתו של 'בעל התניא' בו הוא מזכיר שבשל מעשיו המשונים של הרה"ק מקאליסק נכתב קונטרס 'זְמִיר עָרִיצִים'.

להלן דבריו החריפים של המחבר האנונימי של 'זְמִיר עָרִיצִים וְחָרְבוֹת צוּרִים" (שהופיע לראשונה בשנת תקל"ב (1772), שנת פטירתו של 'המגיד ממזריטש' והופעת החרם הראשון נגד החסידות):

"ובהגיע ימי התשובה, עת יקומו במשפט כל יצורי עולמים לפני רם על כל רמים, כל עדת ישראל מוּכְפָנִים [=רעבים] וצמים, פַּלֵּל לאל וזועקים ומתחננים, למחות פשעימו כעננים, והם [=החסידים] אוכלים למעדנים, מטעמים הרבה מינים, ובתענית שני וחמישי ושני יאמר הגבור חלש אני, וביום הצום סר כוחי ואוני, ומה גם היום זמן פסח שני, שהיו אוכלים בו לחם עוני, כל יודעי דת שְׁפַתֵּי מַרְבֵּץ, אומרים לַפֶּסַ"ח חטאת רובץ, אסור לאדם לְעַנּוֹת בו נפשו דמו בראשו, מאוד אתמה על נימוסיהם, האם ידמו כי אין מבין אל כל מעשיהם".

הרה"ק רבי מנחם מנדל מוִיטֶבְּסְק כיהן בצעירותו כ"מגיד מישרים" בקהילת מינסק שברוסיה הלבנה [=בלרוס]. היה זה מצב לא יאמן שכמעט כל בני הקהילה נמנו על עדת המתנגדים לחסידות, זולת המגיד הרה"ק רבי מנחם מנדל ש'נתפס' לחסידות והתקרב אל המגיד ממזריטש.

שנה אחת, הרה"ק רבי מנחם מנדל ערך את שולחנו ביום י"ד באייר, כאשר חלה בו באותה שנה תענית "שני בתרא". ופורסם ברחובות העיר שהמגיד עורך שולחן חגיגי כשעל ראשו השטריימל, ותהום כל העיר. והוחלט לפטרו ממשרתו, וישנם מקורות חסידים שהוא גורש בעקבות כך מן העיר.

הרה"ק רבי מנחם מנדל חזר אל עיר מולדתו, ויטבסק, ולאחריה עבר אל העיר הורודקי הסמוכה, שם ניהל חצר חסידית מצליחה, ולאחר פטירת ה'מגיד ממזריטש', הוא מונה על פי צוואתו למנהיג עדת החסידים ברוסיה הלבנה, ובשנת תקל"ז (1777) עלה לארץ ישראל אל העיר טבריה בראש קבוצה בת כשלוש מאות חסידים, המכונה "עליית תלמידי הבעש"ט".

לקריאה נוספת

- דף "תורה גדולה, בקטנה" שעורך הרב יצחק ברוך, ראש ישיבת ההסדר החרדית "דרך חיים".

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com

[1]

קטעים מן האגרת:

"והנני מוסיף להפליא איך יכול החי להכחיש הידוע, אשר נסעתי עמו יחד לק"ק ראונע לרבינו הגדול נ"ע בקיץ תקל"ב, והיה מתירא מפני רבינו נ"ע ליסע לתוך העיר ממש ועמד לו בקצה העיר, ואותי בקש להתראות עם הרב המנוח מוהרמ"מ, אשר היה שם מכבר בק"ק הנ"ל לבקש מלפניו שימליץ טוב עבורו לפני רבנו הק' נ"ע ליתן לו רשות לבוא אליו. ותיכף הלך הרב המנוח לרבנו הק' נ"ע ופעל אצלו והלכתי תיכף לקצה העיר לקרוא לו. והלכתי עמו ביחד לחדר רבנו הגדול נ"ע, ועיני ראו ואזני שמעו אשר דבר אתו קשות על רוע הנהגתו לאנ"ש במדינת רוסיא (כי הרב המנוח הי' איתן מושבו אז בק"ק מינסק) אשר כל היום היתה שיחתם בהוללות וליצנות, וגם להתלוצץ מכל הלומדים ולבזותם בכל מיני בזיונות בפריקות עול וקלות גדולה. וגם להתהפך תמיד בראש למטה ורגל למעלה (שקורין קוליען זיך) בשווקים וברחובות, ונתחלל שם שמים בעיני ערלים, וגם בשאר מיני שחוק והיתול ברחובות קאליסק. ובחורף תקל"ב, אחר הוויכוח שהיה בשקלאב לא מצא מענה על זה כי"ב. וכתבו חכמי ק"ק שקלאב להודיע להגאון המנוח דווילנא, עד שהכניסו בלבו לדון דין מורידים ח"ו וכדין אפיקורס מבזה ת"ח, ועל ההיפוך ברגלים למעלה אמר שהוא מן פעור כו'. וכתבו כן מווילנא לבראד והדפיסו שם קונטרס זמיר עריצים בקיץ הנ"ל. והיתה מזה צרה גדולה לכל הצדיקים דוואלין, ולא יכלו לישב בבתיהם ונאספו כולם לק"ק ראוונא בעת ההיא לרבנו הגדול לטכס עצה. ולזאת היתה יראתו לנסוע תוך העיר, שלא יצא הקצף עליו ח"ו מרבנו הגדול. וגם המגיד מזלאטשוב היה שם בעת ההיא, והמליץ טוב עבורו אצל הה"מ נ"ע כידוע לי הכל ומילתא דעבידא לגלוי. והנא מודעת זאת כי כל צוק העיתים שעברו עלינו בשנת תקנ"ט היה על פי ב"ד שסמכו ראשם ורובם על חתימת הגאון דווילנא דשנת תקל"ב, כמפורסם שם".