אסון הרכבת של משפחתנו

(ארכיון)

הרבה אנשים אמרו לי שהם נזכרו במשפחה שלי השבוע. תאונת הרכבת הקשה שבה נהרגו שבעה מבני משפחת ברנשטיין-גוטשטיין, הזכירה לרבים, בני חמישים ומעלה, את תאונת הרכבת ההיא, לפני כארבעים שנה, שבה נהרגו סבי, סבתי ושניים מילדיהם. אז, בשנת תשל"ב, הציבור הדתי בישראל היה קטן, וההלם שאחז בכולם סביב התאונה הקשה היה גדול. גם אני חשבתי השבוע על סבי וסבתי, ועל מעין-צוואה שהשאירו לי, ושגיליתי אותה שלושים שנה אחרי שהלכו לעולמם.

באחד מבוקרי חנוכה של שנת תשל"ב נכנס סבי, הרב שלמה קוק, לפז´ו 405 החדשה שלו כדי לנסוע לירושלים, לקנות תפילין לבנו שעמד לחגוג בר-מצווה. סבתי יהודית ושלושת ילדיהם הקטנים יוכבד, דני ונחמן הצטרפו לנסיעה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הם עוד הספיקו להתפלל בכותל ולפגוש שם קרוב משפחה, ברוך אזולאי, שהצטרף איתם לנסיעה הביתה, להדלקת נר רביעי של חנוכה. בצומת נחשון הם פנו ימינה ושמאלה ובחרו במסלול הקצר לרחובות, דרך החורשה של קיבוץ חולדה. ואז הם הגיעו לפסי הרכבת.

מה קרה שם בדיוק? אף אחד לא סיפר לי. בעמוד 30 של "ראיתי בני עלייה", הספר שיצא לזכרם, קראתי את המילים הבאות: "בדרך חזרה, כשכבר החשיך, נתקלה המכונית בפסי הרכבת, בהצטלבות הכביש והמסילה. בדיוק באותו זמן הופיע ממול הקטר, כשהוא נוסע במלוא העוצמה. בהתנגשות המזעזעת נהרגו כל הנוסעים במקום, חוץ מהילדה יוכבד שניצלה בדרך נס".

עוד לא נולדתי אז. אימא שלי הייתה בת 15 וחצי, הבת הבכורה. היא סבלה מדלקת בעין והרופא אמר שזה מדבק, אז היא נשארה בבית. בזמן התאונה היא הכינה פופקורן בסיר גדול כדי להפתיע אותם.

סבא צעיר

מעולם לא דיברו אצלנו בבית על האסון. יתרה מזאת: גם כשאני מתאמץ מאוד, אני בשום אופן לא מצליח להיזכר ולו ברגע אחד שבו ראיתי את אימא שלי מתנהגת כמי שעברה טראומה כה גדולה. אישה נורמאלית באופן קיצוני. מידי ערב היא נוסעת להעביר חוגים בהנחיית הורים, חולפת בדרכה על פני הצטלבויות עם פסי רכבת, שכמותן יש לרוב באזור המגורים שלנו. כשאין לה זמן לבשל היא מניחה על האש סיר, שמה שמן ועושה פופקורן. זה יוצא טעים.

מה שכן, מדברים אצלנו - והרבה - על אלה שנהרגו באסון, סבא שלמה וסבתא יהודית. רק לאחרונה גיליתי שהם היו הרבה יותר צעירים ממה שחשבתי. הרזומה העשיר שלהם הטעה אותי: אני יודע שהיא הספיקה לכתוב שני ספרי מחשבה וללמד מאות תלמידות; ושהוא הספיק לשמש כראש ישיבה באנגליה, לשרת כרב צבאי, להיות בין כובשי הכותל, לכהן כדיין בבית הדין הרבני בת"א, ולהתמנות לרבה הראשי של רחובות. כל קורות החיים הללו בצירוף התואר "סבא שלמה" ו"סבתא יהודית" גרמו לי תמיד לחשוב שהם היו אנשים מבוגרים יחסית. רק בגיל מאוחר יחסית נודע לי שהוא היה בן 42 והיא בת 38. אני כבר מתקרב לגיל הזה.

אבל לא רק הגיל מבלבל. כבר שנים אני מנסה ולא מצליח לפענח את אישיותו המורכבת של סבא שלי. אני קורא את קורותיו ואת המאמרים שכתב ומסתבך. הוא גם היה עילוי בישיבה הליטאית "חברון" בירושלים שעשה לילות כימים בלימוד הגמרא, וגם הסתיר אקדח מתחת לסטנדר שלו בבית-המדרש בדרך לפעולה של ה"הגנה". הוא למד דיינות, אך יצא לקורס קצינים. הוא כתב: "הציבור החילוני מאבד את המקוריות שלו, מושפע מהתוכנית האחרונה ברדיו ובטלוויזיה", ובמקביל דאג להקים מוסד שיעביר חוגים לילדי מצוקה באומרו: "אני שואף לראות ילד עם בגדים בלואים שמתאווה ללמוד נגינה בפסנתר". הוא היה אחיינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה קשור מאוד גם לחזון אי"ש ול"בית ישראל" מגור.

אז מי הוא היה באמת? איך נראה לו חי היום? מה הייתה השקפת עולמו? אימא שלי מספרת שהוא היה הכול ביחד. "שילוב כזה שאין היום. פשוט אין. אתה לא יכול למצוא דבר כזה. גם חרדי, וגם מחובר לציבור הדתי-לאומי, גם רב, וגם איש צבא. הוא היה אחד ויחיד ומיוחד. משהו שאי אפשר להסביר", כך היא אומרת לי, אבל היא לא אובייקטיבית.

דרישת שלום מסבא

כמעט שלושים שנה אחרי התאונה, קיבלתי פתאום דרישת שלום מסבא שלי, ומכיוון מאוד-מאוד לא צפוי: יצא לי להכיר באירוע ציבורי את הסופר חיים באר. כיוון שהוא ירושלמי באופיו, הוא לא הסתפק בשם שבו הצגתי את עצמי, "שלמה-ידידיה מאיר", אלא שאל אותי מאיזו משפחה אני בא. אמרתי שמצד אימי אני ממשפחתו של הרב קוק המפורסם. "איך אתה קרוב של הרב קוק?", שאל. אני נכד של בן אחיינו, עניתי. "ואיך קראו לסבא שלך?", לא ויתר באר. הרב שלמה קוק, עניתי, ההוא מהתאונה עם הרכבת.

חיים באר שמע את השם והתרגש. "אתה הנכד של ר´ שלוימ´ה קוק?", הוא התפעל, "סבא שלך שינה את החיים שלי. אני חייב לספר לך משהו חשוב. יש לי מסר בשבילך מסבא שלך. תתקשר אליי ונדבר. המספר שלי מופיע בספר הטלפונים של גוש דן".

באר לא הסתפק בשיחת טלפון. כשהתקשרתי הוא אמר שאני צריך לבוא לביתו. ושם, על כוס מים מינרלים, סיפר שלפני כחמישים שנה הוא שובץ להיות מש"ק דת במחנה "שנלר" בירושלים. "סבא שלך", אמר, "היה באותם ימים הרב הצבאי של מחוז ירושלים. הוא ממש אימץ אותי. הוא למד איתי חברותא בכל יום ודיברנו המון. יום אחד הוא סיפר לי על אחת מדמויות ההוד של ירושלים, הרב ראובן בנגיס, שהזמין את כל תלמידיו ומכריו לסעודה חגיגית לרגל סיום הש"ס.

האמת היא, שאצל תלמידי חכמים עצומים כאלה זה היה דבר די מצוי. כל כמה זמן, כשהם סיימו שוב ללמוד את כל הגמרא, הם ערכו סעודה משמחת שכזו. אבל תלמידיו של הרב בנגיס, שהיו רגילים שהוא קורא להם לסעודה כזו כל כמה שנים, מאוד התפלאו. עבר רק חודש מאז הסעודה הקודמת. כל כך מהר למד הרב את כל הש"ס? הרב בנגיס הסביר להם שהפעם זה לא סתם סיום הש"ס. חוץ מסדר הלימוד הקבוע שלו, שבמסגרתו הוא עובר על כל אלפי הדפים, היה לו עוד מסלול לימוד.

הוא שינן את הש"ס תוך כדי המתנה: בתור לקופת חולים, בתור לאוטובוס, בתור לדואר. אפילו כשהיו מזמינים אותו לערוך חופה, והחתן והכלה והמוזמנים היו מתעכבים קצת, הוא היה מנצל את הזמן כדי להספיק עוד כמה שורות. בזמנים הקטנים שאנשים נוטים לבזבז, הוא היה שולף את הגמרא הקטנה שלו - ולומד. כל פעם קצת. דף ועוד דף, ועוד אחד. הכול תודות לבירוקרטיה. וכעת, אחרי הרבה שנים והרבה תורים, הוא הצליח לסיים כך את הש"ס".

רב גדול, רב גוונים

חיים באר הסתכל עליי ואמר: "הייתי אז בסוף שירותי הצבאי, ממש בגילך, והסיפור הזה, שסיפר לי סבך, פשוט תפס אותי. כמה צריך לנצל את הזמן. לצקת תוכן בכל רגע ורגע. הרגשתי חובה להזמין אותך לפה ולהעביר לך את המסר הזה מסבא שלך".

תגיד, שאלתי אותו – מנצל את העובדה שסופסוף מצאתי מישהו אובייקטיבי – ואיך היה סבא שלי? חיים באר ענה: "סבא שלך היה שילוב כזה שאין היום. פשוט אין. אתה לא יכול למצוא דבר כזה. גם חרדי, וגם מחובר לציבור הדתי-לאומי, גם רב, וגם איש צבא. הוא היה אחד ויחיד ומיוחד. משהו שאי אפשר להסביר".

הטור מתפרסם היום בשבועון החרדי "משפחה"