זה עתה יצאנו מימי החנוכה, והשאלה עם מה יצאנו מחנוכה? האם יצאנו ממנו כמו שנכנסנו אליו, או שלקחנו משהו לחיים?
ישנה אמירה של בעלי המוסר: "לא הזמן עובר על האדם, אלא הוא שנוסע בתוך מנהרת הזמן". כמו ברכבת, התחנות עומדות באותו מקום ואנחנו נכנסים ויוצאים מהתחנה, כל אחד מפיק מכל תחנה את הדברים שהוא מחליט לרכוש ממנה.
ובמילים אחרות, אנחנו לא 'יצאנו' מהחג, אלא אמורים 'לקחת' מהחג... הרעיון הוא לא לצאת כמו שהגענו אלא עמוסים בלקחים ובמטענים חיובים להמשך חיי השגרה האפורים.
•
בטור הקודם עסקנו במאורע של הדלקת נר ראשון של חנוכה, ולאחר מכן היו עוד שבעה ימים של הדלקת נרות, השנה ניסיתי לקחת איתי צידה לדרך מכל יום של חנוכה, משהו שיישאר איתי, בניסיון לנצור את הרגע .
אחד מרגעי השיא מבחינתי היה מעמד הכנסת ספר תורה, הספר הוכנס - לא פחות ולא יותר - לבית הכנסת באולפנים החדשים של ערוץ עכשיו- 14. במסגרת שנה לערוץ הטלוויזיה החליטו להכניס ספר תורה, תרומת ידידי האהוב והנכבד ראש וראשון לכל דבר שבקדושה מר עודד תורג'מן.
במרוצת השנים הייתי בעשרות מעמדים כאלו, אם לא יותר. הכנסת ספר תורה היא תמיד אירוע מרגש, אבל במעמד הזה היה מימד מרגש ומעורר השראה במיוחד.
העיתוי שנבחר היה יום ראשון השבוע, בערב הדליקו את הנר השמיני של חנוכה – זאת חנוכה. אם נבטא זאת בהגדרה הקולעת של הרב הראשי לשעבר הגאון רבי ישראל מאיר לאו, הוא היטב לסכם בשאלתו הנוקבת: מה בעצם רצו היוונים? הם הרי לא ביקשו לכבוש את הארץ! הם לא ניסו לגרש את עם ישראל וכדומה. הם רצו דווקא להשאיר את עם ישראל במקומו הגיאוגרפי, ובתוך כך: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
ובמילים פחות עדינות, הם רצו דבר אחד, להשאיר אותם קיימים, אבל לסתום להם את הפה... לנתק אותם מהמורשת, להוציא מהם את הגאווה היהודית.
והנה כאן באים וכותבים ספר תורה בעיצומן של ימי החנוכה. כאן, במודיעין! (אולפני הערוץ נמצאים בעיר מודיעין). להראות ולהוכיח כי מאז ועד היום, לא שכחנו את התורה, מעולם ולעולם, לא נשכח אותה לעד!
הקריאה המהדהדת שנשמעה בימים ההם בזמן הזה: מי להשם אלי! בגאון ובביטחון. זו היא הקריאה הנצחית אותה קורא עם ישראל השומר את גחלת היהדות, מאז ולתמיד.
•
ידידי הקוראים האהובים ! לא, אני ממש לא נאיבי. אני יודע ומכיר את הקשיים הקיימים בזמנינו. אני יודע ומכיר לצערי את המחלוקות. את הפער הגדול בין חלקי העם היושב בציון. אני ממש לא תמים...
אבל עדיין כולנו יחד מהוויים את המכלול של עם ישראל. אמנם עדיין לא שוררת בינינו האחדות הראויה והמושלמת. אבל ברגע של סיום כתיבת ספר התורה, כשאת המילה האחרונה 'ישראל' - מסיים רבי ישראל מאיר לאו בכוונה גדולה לכלול את כלל ישראל כולו בספר התורה, כי לכל אחד יש חלק בעם ישראל ובתורת ישראל, כידוע ישנם בתורה שישים ריבוא אותיות כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל. כל ישראל יש להם חלק...
וברגע שהסתיימה כתיבת הספר בשלמותו, הוא הוכנס לארגז מפואר המשובץ בתריסר אבני חן מאירות עיניים, סמל לאבני החושן כנגד שנים עשר שבטי ישראל – יחד שבטי ישראל!
כשראיתי את כולם מתקבצים סביב ספר התורה, בריקוד שמחה פורץ גבולות, היה זה רגע אופטימי במיוחד, שמח במיוחד.
ואת הרגע הזה בחרתי לשמור ולנצור, יחד עם אור הנרות והתקווה הגדולה שהם הפיצו - - -