אתם - האחים שלי שהשתתפתם אתמול בהפגנות נגד פסקת ההתגברות:
תרשו לי לשתף אתכם בסיפור אישי שאני נושא מגיל קטן מאד, כשאני חושב שהסיפור הזה מייצג מסר שחייב להיחקק בנרטיב המשותף שלנו בארץ הזו:
הייתי ילד קטן מאד, אולי בגיל 5. יום אחד בשעת ערב מאוחרת המשפחה שלנו קיבלה בשורה שגרמה לבני המשפחה שלי לכאב נורא ולבכי מזעזע. אני זוכר את סבתא שלי ע"ה יושבת מול ספר תהילים וממררת בבכי, ואני כילד קטן ניסיתי להבין מה קרה.
"היה פיגוע", סבתא שלי אמרה. "כמה יהודים נרצחו בירושלים", היא הצליחה לומר מבעד לדמעות ולצער.
"אנחנו מכירים אותם"? שאלתי. "לא", היא אמרה לי, "אבל זה בכלל לא משנה".
כילד בן 5 לא ממש ידעתי מי נגד מי, ואווירת הנכאים ממש לא מצאה חן בעיניי. השתוקקתי שהאווירה הקשה בבית תיפסק. ידעתי עד כמה סבתי חרדית אדוקה, וניסיתי לנגן על הנקודה הזאת:
"סבתא, למה את בוכה? - הם חילונים...", שאלתי אותה בתמימות של ילד בן 5 שלא מבין מי נגד מי, אך המבט שקיבלתי ממנה היה המבט הכי כואב שקיבלתי ממנה בימי חיי: "איך אתה מדבר?!" היא כאבה כמו שרק אישה שעברה שואה יכולה לכאוב: "הם יהודים! זה בכלל לא משנה אם הם דתיים או לא, הם אחים שלנו!", היא הפטירה מבעד למסך הדמעות, והמשיכה להרטיב את ספר התהילים.
המבט הזה שלה פגש אותי שוב במלחמת לבנון השניה. הייתי בסביבות גיל 13, ברחנו מחיפה המופגזת לירושלים ביחד עם סבי וסבתי, כשסבתא ע"ה ישבה במשך חודש שלם ולא הפסיקה לומר פרקי תהילים. הדמעות לא הפסיקו לנבוע מעיניה, תוך שהיא מתחננת לאלוקים שהחיילים ישובו הביתה בשלום.
כשהיא תפסה אותי פעם משחק באותה התקופה, היא לא הצליחה להבין אותי: "איך אתה מסוגל לשחק כשיהודים נמצאים בשדה הקרב?" היא ממש כאבה. "אני מצפה ממך לשבת ולקרוא תהילים, להתפלל, ולא לשבת שאנן כשאחים שלך נלחמים להגנתך", אמרה לי סבתי שהייתה מורה להיסטוריה חרדית, ולא הפסיקה לדבר על צדקת דרכה של הדרך החרדית אל מול תפיסתה השגויה של הציונות.
את הסולידריות הזו ואת שותפות הגורל שמצליחה לאחות בין קרעי העם שלנו ברגעים של שבר - פגשתי לא מעט גם מהצד השני של המפה:
כשאסון מירון הנורא פגע בקרבנות חרדיים, הרגשתי שהוא כואב לכולנו. למרות שבמקביל התקיימה אומנם ביקורת מוצדקת על ההתנהלות של מקבלי ההחלטות בהילולה - אולם בחלל שרר כאב נורא שכולנו הרגשנו אותו.
באותה התקופה פגשתי לא מעט מידידיי החילונים והרגשתי שהכאב שלהם הוא לא פחות משהוא כאב לצד החרדי. פגשתי לא מעט חילונים שהרגישו שבורים מכך ש-45 אחים שלהם נפטרו. הרגשתי שלרגעים אחדים אנחנו עם אחד, והכאב הוא כאב משותף לכולנו.
בסוף השבוע האחרון הרגשתי שקצת איבדנו את זה.
הרגשתי שהעם שלנו נחלק לשני חלקים: חלק מהעם שלנו מזועזע עד עמקי נשמתו מהאסון הנורא, כשהוא רואה תמונה קורעת לב של שני ילדים מתוקים שכל הטוב והתום שבעולם נשקף מהעיניים שלהם. כאיש תקשורת חרדי - ראיתי קולגות שלי מתפרקים נפשית תוך כדי עבודה, כשהם מדברים על כך שהם לא מסוגלים לשאת את המראות הקשים.
ומהצד השני - תוך כדי שבירושלים עומדים אלפים ומבכים את לכתם של ילדים תמימים שלא עשו עוול לאף אחד - עומדים אנשים שבתחושה שלי כל זה לא נוגע אליהם. זה החרדים - זה לא הם.
הם מסוגלים לשיר בשעה שילדו בן 8 מובל לקבורה, והם מסוגלים להריע כשילדים רכים עטופים בתכריכים במקום להיות עטופים בחיבוק של אבא ואמא.
בירושלים עומד נער בגיל ההתבגרות וממרר בבכי על אחיו בני ה-6 וה-8 שנעלמו מבלי להיפרד, ובתל אביב עסוקים בדברים חשובים יותר.
בתחושה שלי, אני מצביע על הרגע הזה כעל הרגע שבו העם שלנו נקרע לשני חצאים, ושלראשונה בהיסטוריה המשותפת שלנו - המפריד מאיים לגבור על המאחד.
תרשו לי לשתף אתכם בכאב שלי, ואני כמובן מדבר על תחושה אישית שלי בלבד: אני חושב שאם הפיגוע היה בתל אביב, והילדים שנפטרו לא היו חרדיים, ההפגנה שלכם הייתה נדחית ליום אחר. בתחושה שלי אם היה מדובר בילדים קטנים מצפון תל אביב - לא הייתם מסתפקים בדקת דומיה נטולת משמעות שבטלה בשישים דקות של חגיגת דמוקרטיה, אלא הייתם עוצרים הכל ומבינים שהגורל המשותף שלנו גדול מכל ערך אחר.
ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מזלזל בהפגנה שלכם, אני מעריך אותה מאד. גם אם אנחנו לפעמים חלוקים בדעתנו, אני מאמין לכם שבתפיסה שלכם אתם נאבקים על הדמוקרטיה - ואני תמיד מעריך אנשים שפועלים ממניעים של ערכים ואידיאולוגיה.
אני לא פונה אליכם כאל אנשים זרים ומנוכרים - אני פונה אליכם כאל אנשים ערכיים שפועלים ממניעים טובים, וכאל אחים עם זהות משותפת, ושחולקים איתנו היסטוריה משותפת של אלפי שנים: בואו נשמור על אחדותנו לפחות בשעות כאלו.
כולי תקווה שכשם שהאויבים שלנו לאורך ההיסטוריה לא הבדילו בינינו, וכשם שמבצעי הפיגועים היו רוצים לכבוש את תל אביב לא פחות משהם רוצה לכבוש את ירושלים - כך נרגיש גם אנחנו כשהילדים של העם שלנו נפגעים.
ופליז - כל כך קל לקחת את זה למקום ציני, ולהצביע על המקומות שבהם דווקא המגזר החרדי היה זה ששבר את הסולידריות והאחדות, אבל למען זכרם של הילדים הרכים שנרצחו - בואו ננסה להתעלות מעל זה.
ברור לי שכולנו יכולים להצביע באצבע מאשימה ואולי צודקת על מקרים שבהם דווקא הצד השני פגע באחדות הגורל שלנו, אולם אני מקווה שתבחינו בכך שאני לא מפנה אליכם אצבע מאשימה, אלא לב כואב, ויד מושטת לאחווה.
האם נוכל להישאר עם אחד?
האם יכולת שיפוטו של בית המשפט מחברת בינינו יותר מאשר ההיסטוריה המשותפת והזהות שלנו?
האם חוק כזה או אחר חשוב יותר מדם אחים?
האם נצליח לזכור את המחבר בינינו גם כשאירועים פוליטיים מפרידים בינינו?
תרשו לי לסיים באמירה אחת: אני אוהב אתכם, אתם אחים שלי, אתם העם שלי ואתם שותפי הגורל שלי - ואני מקווה שהאהבה הזו תגבר על כל חילוקי הדעות שקיימים ביני לבינכם.
אני רק מקווה שהאהבה הזו אינה אהבה נכזבת.
הצגת כל התגובות