בשבת האחרונה לקראת חודש אדר קראנו את "פרשת שקלים", והשבוע אנחנו בפרשת תרומה – המכנה המשותף הוא הנתינה. הפרשה עוסקת בתרומה לבניית המשכן, אך מכאן נוכל להקיש ולקחת לעצמנו את הבסיס הזה לכל אורח חיינו.
בימים אלו אני עוסק בצורה אינטנסיבית באירועי התרמה למטרה חשובה מסוימת, ותוך כדי הפעילות שמעתי מכמה חברים כי יש צורך לחזק ולעורר על תרבות הנתינה בימינו. כידוע לכם אינני מוכיח בשער... לא הגעתי למידה זו, ובוודאי שלא להטיף מוסר לאחרים...
אשתף אתכם במבט מהזווית שלי אל הנושא, ומי שימצא בזה ענין, הרווח כולו שלי...
אתאר לכם שיח שהתנהל באתר בניה קרוב אלינו, ברקע מנופים וכלי עבודה כבדים, משאיות ומשאבות ועוד. ובתוך כל זה מתנהל שיח צעקות רמות... אני מטה אוזן בניסיון להבין את המתרחש, ואלו המילים שאני שומע: "הלו! תעצור! תעצור!". אני שוב מקשיב, מנסה להבין מה קורה, ושוב: "תעצור מיד! אל תכניס – לא יוצא כלום"!!!
מתברר כי הממונה על משאבת הבטון צועק לבעל משאית הבטון שיפסיק לרוקן את המשאית אל המשאבה, כי החלק העליון – צינור הבטון שנמצא במעלה הקומות – סתום! לא יוצא שם בטון. הוא מזהיר אותו שלא יכניס עוד בטון, כי לא יוצא כלום...
•
ברקע המילים הללו, חשבתי לעצמי, האדם מטבעו חושב בטעות כי כשהוא נותן ומעניק לזולת משלו, הוא יוצא חסר. אם הוא נותן צדקה, הוא "מפסיד" כסף, אם הוא משקיע מזמנו ומכוחותיו למען הזולת, הוא מפסיד זמן ואנרגיות. אך האמת היא – הפוכה לגמרי!
חז"ל מלמדים אותנו כי לא זו בלבד ש "אין אדם נהיה עני מנתינת צדקה", אלא הרבה מעבר לכך "עשר בשביל שתתעשר" כל מי שעוסק בצדקה ובנתינה יכול להעיד לכם על כך בחוש, אלו שנותנים הם אלו שמרוויחים, ולא להיפך. הצדקה והנתינה אינם גורעות מן האדם אלא מוסיפות לו רובד גשמי ורובד נפשי ורוחני.
ולהיפך, אם האדם אינו נותן, מתעלם מהזולת, אינו נותן את ליבו למצוקת החלש, מעלים עין ממצבו של השכן הזקוק לסיוע או בן המשפחה שנקלע לצרה – הוא עצמו מפסיד!
אנו חיים באמונה כי הכוחות והכלים שניתנו לאדם מאת הבורא, הם כדי שיוכל למלא בהם את התפקידים שעליו לעמוד בהם. ואם הוא לא נותן – אז עוצרים חלילה את השפע מלהגיע אליו עצמו!
זוכרים איך צעק – צרח הממונה על המשאבה? "הלו! תעצור מיד! אל תכניס, לא יוצא כלום"!!! - - -
•
וכך פותחת הפרשה: " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה- מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". המפרשים עומדים על מטבע הלשון: "ויקחו", מדוע הקב"ה לא אומר "ויתנו לי תרומה", אלא "ויקחו לי תרומה"? ומבארים את התשובה המתבקשת, כפי שפתחנו, כשאדם מעניק משלו לאחרים, כשאדם נותן פרוטה לנזקק, המקבל קיבל פרוטה שתיעלם מהר מאוד, אולם הנותן קיבל משהו נצחי! הנותן נהיה אדם טוב יותר, אדם נעלה יותר, הוא קנה מעלה נצחית בנפשו.
תרומה היא מלשון הרמה והתרוממות. כשאדם מעניק משלו לאחרים ועוזר לנזקקים, הוא עצמו מתרומם ומשדרג את אישיותו. "ויקחו לי תרומה", כי יותר ממה שהם נותנים הם לוקחים... כולנו חשים חוויה מרוממת זו. אנו מרגישים שאמנם אנו חסרים פרוטה, אך מרוויחים לאין ערוך...
•
בימים אלו אנו נכנסים לחודש אדר, "משנכנס אדר מרבים בשמחה". כיצד האדם יכול לשמוח למרות הקשיים בהם הוא נמצא ושגרת החיים שלא תמיד מיטיבה עמנו? התשובה לכך נעוצה בנושא עמו פתחנו. הדרך לשמחה עוברת דרך היכולת שלנו לתת מעצמנו.
לא לחינם קבעו חז"ל ארבע מצוות בחג הפורים, שעיקרן הוא להיות חלק מהכלל ולתת מעצמנו לאחרים. קריאת מגילה בציבור, משתה ושמחה בצוותא, משלוח מנות איש לרעהו וכמובן מתנות לאביונים. כאשר אדם הוא חלק מהכלל ונותן מעצמו לשני, אזי הוא מתמלא.
רבותי! נשנן את המסר ששמענו מפועל הבנין: אם לא יוצא – לא נכנס. ואם נותנים ומעניקים – אפשר להכניס הרבה, ובשפע...