בצעירותי בתקופת היותי פעיל בהעדה החרדית, הייתי בין השאר ממונה על הדפסת והדבקת המודעות של הבד"צ ושל העדה החרדית במערכותיה השונות, שבת, ארכיאולוגים, פתולוגים ועוד. אז עדיין לא היו קבלני הדבקת מודעות, הכל נעשה מחתרתי, צוותות של בחורים שהיו פושטים אחר חצות הליל על שכונות העיר מצוידים במברשות ודליי דבק ומורחים את קירותיה בפשקווילים.
את הדבק שכונה אז משום מה בשם ׳פאפ׳ שהיה עשוי מקמח, מים, וסודה לשתייה, היה מכין עבורנו אחד מל״ו צדיקי ירושלים מלוחמי וקנאי הדת שבה, הרה״צ רבי יחיאל כהן מחשובי חסידי ׳תולדות אהרן׳, הגר ברחוב חנן בסמיכות לביתו של מרן הגרי״ש אלישיב זיע״א. הוא היה קם מדי לילה אחרי חצות, כדי להכין את השתייה החמה למשכימי קום בבית המדרש ׳תולדות אהרן׳, להללו שמעוררים את השחר בלימודם. ולפני כן היה מכין עבורנו את ה׳פאפ׳ על הפרימוס בחצר.
על פני העולם כולו לא היה מקום מעניין יותר, מרגש יותר, מרטיט יותר, מאשר אחרי חצות הליל שם בסמטא הצרה של רחוב חנן בשכונת מאה שערים בירושלים.
"במסתרים תבכה נפשי" אומר הנביא בירמיהו יג, יז. פירשו חז"ל: "מקום יש לקדוש ברוך הוא, ומסתרים שמו", ושם הוא מצטער על חורבן בית המקדש. כמדומה היה ששם בסמטת חנן במאה שערים הוא הוא מקום ׳המסתרים׳, בה מתכנסים אחר חצות הליל הפמליא של מעלה ובוכים על חורבן בית המקדש. בה יבוא כל המיצר וכואב באמת על צער השכינה שהיא בגלות ועל גאוות מלכות שמים שניטלה, ויוזיל דמעות וישפוך שיחו לפני קונו.
קול יבבה דקה
מבעד סדקי החרכים של דרי סמטת חנן, יבקיע באותה שעה אור כהה של נרות חלב או עששיות שמן. צלילים נוגים מלווים בגניחות בוקעים מהסמטא הצרה, קול יבבה דקה ישמע, מלווה ביללה חרישית מזעזעת, קול תורה ערב מלווה בניגון ממיס המשתפכת כהמיית כינור בדמי ליל.
אורח הנקלע בסמטא בשעה זו אינו יבין לפשר בליל הקולות בשעה מאוחרת זו. מהר מאד שוכח את מקומו ורואה עצמו מרחף כאילו בעולם אחר לגמרי.
הרה״צ רבי יחיאל כהן עטוף סינר שראה ימים טובים יותר, שרוי בתענית דיבור ושומר פיו ולשונו מלדבר דברי בטלה. כשכלי האומנות על כתפיו, מתרוצץ כאילו והיה באמצע עבודתו בשיא היום, בין המטבחון הצר מלהכיל יותר מאדם אחד, לבין חצרו. כשנראה היה שמתקיימת תחרות בין קולות 'הפרימוס' העובד בכל עוצמתו לבין קולות הפסוקים היוצאים מפיו, יש אומרים משניות ויש אומרים תהילים.
שכנו, המקובל הרה״צ רבי שמואל שפירא זצ״ל מזקני חסידי ברסלב ומנקיי הדעת שבירושלים קם באותה שעה ל׳תיקון חצות׳. בצנעה ובהסתר, תחת התנור והכיריים, בזווית חדרו, צונח ארצה כאונן, חולץ נעליו, ומקונן חרישית בבכי מר על גלות השכינה וחורבן הקודש והמקדש. מדי פעם נשמע קול יללה שובר לבבות, בשאגת אנחה: 'שכינתא בגלותא' אשר הרעידה את כל הסמטא.
אצל השכן שמימין, בבית הצדיק הנסתר רבי אברהם משה קרויס זצ״ל, שכל הליכותיו אפופות מסתורין, כבר נשמעים באותה שעה גלים של השתפכות הנפש באמירת כל ספר התהילים, עליו יחזור עוד כמה וכמה פעמים במשך היום. גונח מקירות לבו, מיילל כתינוק ומשנן בקול.
מבית השכן שמשמאל, ביתו של מרן הגרי״ש זיע״א, משתפך קול ערב מתוק מדבש, צלילי גמרא, הוויות אביי ורבא, בהשתפכות נפלאה בדמי הליל, בשמחה שבדביקות, ובגילה שברעדה, קילוסי נועם מתוך אהבת התורה ורוממות לא-ל חי העולמים.
ממול, מרחק של שתי מטר כרוחב הסמטא, יושב לו בחדרו הסגור מעוטר בטלית ותפילין, המקובל הרה״צ רבי חיים אשר לדרמן זצ״ל. מיודעי ה׳חן׳ שבירושלים, רכון על ספר 'תיקוני הזוהר', שפתותיו ממללות, מעורר קול סדר המערכה בשירות ותשבחות של תפלת ׳המכוונים׳ נוסח האר״י הקדוש זיע״א.
בהצצה מבעד האשנב נראים פניהם המשולהבות של הנשרים הגדולים ושפתותיהם הדובבות שיר ושבחה, בכי ומספד, תורה ותפלה. נסתרים אלה יודעים סוד התורה, סוד התפלה וסוד הדמעה.
בשעה זו, בסמטא זו, היית חש וממשש את הצמאון הגדול לקרבת אלקות ית״ש, המבצבץ מכל חצר וחצר, כמיהה אין סופית אדירה לשיבת שכינתו לציון השוממת לעיניהם, ותפלת געגועים עזה ל׳וימלא כבודו את כל הארץ׳.
כמה מהנה ומרגש היה להדביק אז מודעות בירושלים. אשרי לאזנים שקלטו צלילי נעימות קולם.
הצגת כל התגובות