כיצד התמודד הגר"ח מבריסק עם החרדה מהמוות?

(צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק במסתו הידועה 'איש ההלכה'[1], חיבור שהיה מעמודי התווך של תחום הפילוסופיה של ההלכה בעת החדשה, הסיק שההלכה מתנגדת למוות מכל וכל.

>> למגזין המלא - היכנסו <<

לדברי הגרי"ד מבוסטון (נכדו של מרנא הגר"ח מבריסק) ההלכה היא העשייה של החיים, לעומת המוות שהוא ניגודה המוחלט.

בתור הסבר נורמטיבי, מבאר הגרי"ד מבוסטון שהגר"א מוילנה, אב סבו הבית הלוי, סבו מרנא הגר"ח מבריסק לא ביקרו מעולם בבתי הקברות ולא השתטחו על קברי אבות. זיכרון המוות הטריד אותם מיגיעתם בתורה.

על חרדת המוות של הגר"ח מבריסק סיפר הראב"ד הגר"מ שטרנבוך לכ"ק האדמו"ר מתולדות אברהם שאירע ואיחר לקביעות לימודו שהיה לו עם הרב מבריסק ששאלו לכשהגיע "מדוע איחרת?". ענה לו הגר"מ שטרנבוך: "גארנישט, סתם לוויה עיכבה אותי בדרכי", ונענה הרב מבריסק בריתחא וגער בגר"מ שטרנבוך: "כל לוויה זה עולם ומלואו!", והוסיף וסיפר שבגיל שש או שבע כבר היה אביו הגר"ח מייראו מן המיתה, והיה מספר בפניו שעל כל דיבור ודיבור, ואפילו על מחשבות, עתיד האדם ליתן דין וחשבון, ובעולם הבא יש גיהנום, והגיהנום בוער ושורף, ומאידך גיסא הסביר לו על גודל שכר המצווה בכל רגע ורגע.

ואמר הרב מבריסק לגר"מ שטרנבוך שנפל עליו פחד כזה לאחר ששמע את דברי אביו, שלא פג ממנו בכל ימי חייו. (ראה גיליון פרשת שבוע מאת הגר"מ שטרנבוך לפרשת ויגש תשפ"ג).

מסורות זו על חרדת המוות של הגר"ח מבריסק נשתמרה לא רק בידי בנו הרב מבריסק, אלא גם בידי נכדו הגרי"ד מבוסטון כדלהלן.

עדות מבהילה מספר הגרי"ד על סבו הגר"ח שאירע בפונדק בליבו על חוף היה הבלטי, שם שהה הגר"ח לצורך רפואה:

"בבוקר בהיר אחר, כשהשכים עם השמש ויצא אל המרפסת, מצא את ר' חיים יושב – ראשו נתון בין שתי ידיו, מבטו נעוץ בדמדומי הנץ החמה, כוו שקוע בחוויה האסתטית של המחזה הקוסמי המפואר הזה וכולו רובץ תחת מלנכוליה מפלחת לב ועצבות קודרת.

"ר' מאיר ברלין (בנו של הנצי"ב מוולוזין) שנכח במקום, אחז בזרועו של ר' חיים ונענע בו ואמר לו: 'על מה אתה מיצר ודואג רבי ואלופי? האם דבר גורם לך חלישות הדעת?', 'כן' ענה ר' חיים, איש ההלכה, 'הנני מהרהר בסוף כל אדם – 'מות'".

ממשיך ומפרשן הגרי"ד מבוסטון את הלך רוחו של סבו הגר"ח מבריסק:

"איש ההלכה נהנה מהדר הזריחה באופק המזרחי ומגאות הים במערב, אבל חוויה זו, שהיה בה משהו מתפארת ההוויה וגיל הקיום, הביאתו לידי תוגה ו'מרה שחורה'. יופי העולם והדרו, מחד גיסא, גורל האדם, הנהנה מהוד מסתורי רק עונה קצרה העפה כחלום, מאידך גיסא, נגעו במיתרו לבו העדין... איש ההלכה, שהסתכל בקרני השמש הראשונות והרהר ביפי העולם ואפסותו של האדם מתוך רגש אכסטטי של שמחה מהולה בתוגה, הוא איש העולם הזה, איש המציאות הבלתי אמצעית, המתייחד עם קונו, לא מעבר לאופקים רחוקים".

עוד כתב הגרי"ד מבוסטון על סבו מרנא הגר"ח מבריסק:

"את פחד המות המושרש... בהשקפת עולמו של איש ההלכה, מנצח הוא על ידי הדין וההלכה ומהפך את התופעה שהוא מפחד, לאובייקט של הכרת האדם, וכשצל מוות המטיל אימים עליו לובש צורה אובייקטיבית... של חפצא הכפוף לגברא, האימה פורחת לה כחלום יעוף".

ממשיך וכותב הגרי"ד מבוסטון:

"שח לי אבא מרי, כשפחד המוות היה תוקף את ר' חיים, היה הלה מתמכר בכל כוחו ורוחו להלכות אוהלות וטומאת מת, הלכות אלו הסובבות סחור סחור לעניינים חמורים ושאלות מסובכות של טומאת קבר... היו משקיטות את המיית נפשו ומשרות עליו רוח של שמחה וחדווה. כשאיש ההלכה ירא את המות, הנשק היחיד להלחם בפניו נורא זה הוא החוק הנצחי של ההלכה. פעולת האובייקטיפיקציה כובדת את אימת המוות הסובייקטיבית".

יותר ממה שאנחנו לומדים מהטקסט המדהים של הגרי"ד מבוסטון על סבו מרנא הגר"ח מבריסק, אנו למדים עליו.

פרופ' אבינועם רוזנק מהאוניברסיטה העברית בספרו 'המוות והפילוסופיה של ההלכה' (מאגנס תשפ"ב) דן בדברים אלו, ומתחקה אחר אופן כתיבתו של הגרי"ד מבוסטון.

לדברי פרופ' רוזנק ישנם פערים במשנתו של הגרי"ד בענייני ההתמודדות עם המוות. הפער בין התבטאויותיו של הגרי"ד לדברי רוזנק נעוץ בתהליכי התבגרותו וחשיפתו הבלתי אמצעית למות. כשכתב הגרי"ד את ספרו 'איש ההלכה', היה זה כשסיים את עבודת הדוקטור בברלין, ואז הגיע לארה"ב והתמודדות עם המוות הייתה בעבורו דבר חיצוני ותאורטי. במצה זה סבר הגרי"ד ניתן לנצח את המוות באמצעות אובייקטיביזציה הלכתית. רוח זו השתנתה בכתיבתו של הגרי"ד בסוף חייו לאחר שחיכוכו עם המוות הפך לאישי לאחר פטירת אביו, אמו אחיו, ובעיקר אשתו.

- לקריאה נוספת: 'המות והפילוסופיה של ההלכה', עורך אבינועם רוזנק. הוצאת מכון ון ליר, מאגנס האונברסיטה העברית ירושלים תשפ"ב

[1] ירושלים תשל"ט "איש ההלכה" היא מַסָּה שכתב הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, שנדפסה לראשונה באביב תש"ד (1944) ברבעון 'תלפיות'.

מַסָּה היא חיבור עיוני הבוחן נושא מחיי החברה או מעולם הרוח. המסה מתאפיינת בגישה סובייקטיבית, המציגה את נקודת המבט המקורית של הכותב.

במסה זו מציג הרב סלובייצ'יק את המודל הדתי המיוחד המגולם בדרכו של איש ההלכה והתלמוד. המסה עשירה במושגים מדעיים ובהערות שוליים ארוכות ומלומדות, לצד הפניות למקורות רבים מתחומי היהדות, המדע והפילוסופיה.