שלום, אני מיכאל (41) מרעננה. אח לשלושה ולאחות. נשוי ואב לשישה.
מאז שאני זוכר את עצמי, הבית שלנו הוא בית של שפע גדול. למה? כי לאבא שלי יש שלושה סניפים של מחסני מזון. אני לא זוכר אי פעם שקניתי משהו, כי תמיד ידעתי: אם צריך משהו?! הולכים לחנות של אבא.
בגיל 22 נישאתי בשעה טובה. אבא שלי הביא לי דירה קומפלט, קנה לי רכב, וסידר אותי סידור מלא. אני ישבתי ללמוד בכולל בהתמדה עצומה.
דווקא משום שהם היו מחזיקים אותנו נון סטופ, הם היו המון בתוך החיים שלנו. לנו לא היה קל המון פעמים בסיטואציות שונות בחיינו, אבל ידענו לשתוק ולכבד.
אלא שאז קרה משהו, שעליו לא הצלחנו להתגבר. גיליתי פתאום שאני צריך 'לשלם' על כל מה שאני מקבל.
בכל שבוע אבא שלי היה מתקשר לומר לנו לאיזה סניף ללכת ולמלאות עגלות, זה היה מאוד חשוב לו שהוא יגיד להיכן ללכת, גם מבחינת המלאי של כל סניף, וגם מבחינת האושר והנחת שהוא היה חש כתוצאה מכך. היינו לוקחים ללא הגבלה. אמנם לא משלמים כסף, אבל משלמים דברים אחרים.
הנה דוגמא: יום אחד הוא התקשר וביקש מאיתנו לפנות את הדירה שלנו לשבוע ולישון אצלו, כי חבר שלו מחו"ל מגיע והוא רוצה שיתארח בדירה שלנו.
עכשיו שתבינו, זו לא בקשה, זו הוראה. כאילו מבחינת אבא שלי, הבית הזה הוא שלו, רכושו, והוא מבקש מאיתנו לעזוב את הבית 'שלו' עבור ידידו הטוב מחו"ל.
אשתי הייתה בתחילת הריון ממש. זה היה הריון בסיכון גבוה כבר מההתחלה, ודווקא בגלל המצב היא לא יכלה לעזוב את הבית. היא הייתה מקיאה, וסבלה מאוד מתחושות שונות.
ניסיתי את מזלי, ואמרתי לאבא שלי בעדינות שקשה לי לעזוב כרגע. אבא שלי נפגע מאוד מניסיון הסירוב הזה. "מה ביקשתי ממך, את הדירה לשבוע? על זה אתה מסרב אחרי כל מה שאני...".
חודש אחרי עוד בקשה: ללכת להיות מנהל הסניף בסופר של אבא לשלושה ימים כי המנהל שם יצא לחופשה. ובכן, ראיתי את עצמי, עוזב את הכולל והולך לעבוד בסופר של אבא.
הבקשה הבאה לא איחרה לבוא: אשתי בחודש שביעי, אמא שלי מבקשת לערוך שבע ברכות לאחיין שלה, (בן דוד שלי) בבית שלנו דווקא. הייתי בהלם מאמא שלי, הלא את יודעת שאשתי בשמירת הריון, את יודעת את המצב ובכל זאת מבקשת דבר שיגרום לה לטרוח במצב שלה?! כשדיברתי עם אמא שלי על הנושא ורמזתי בעדינות שזו תקופה לא פשוטה עבור אשתי, שמעתי ממנה את המשפט הבא: "ללכת לסופר ולקחת מוצרים אתם יודעים, הא?! בכל תקופה ובכל זמן, אתם ממלאים עגלות...".
ואז קיבלתי טלפון מאחי: "אמא פגועה ממך, אבא בהלם טוטאלי, מה כבר הם ביקשו?!", ואז הפכתי לנושא שיחה בין כולם.
גם כאן, הייתי צריך ללכת, לפייס, להסביר, ולאחות את הקרע שמבחינתי לא התחיל בכלל.
חשוב לציין: ידעתי גם ידעתי מה הוא כיבוד הורים, ואני פעיל מאוד במצווה זו. על הכל אני אומר 'כן' בלב גדוש באהבה להוריי, ואת הדברים שאני עושה בשמחה לא סיפרתי. אבל זו הייתה תקופה שהייתי חייב להחליט מה אני עושה עם עצמי, זה לא נגמר, ורק מחמיר. נזכרתי במה ששלמה המלך אומר: ”טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה-בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי-רִיב.“ (משלי יז, פסוק א)
מה שהכי הקשה עליי, זאת השיטה בה הם פעלו.
הבנתי בעצם שבכל פעם שהוריי צריכים משהו, הם מפעילים עליי מניפולציות: סחיטה רגשית (נקראת גם מָנִיפּוּלַצְיָה רגשית), היא סוג של השפעה, בה אדם מנסה לשנות את תפיסתו או התנהגותו של אדם אחר, באמצעות טקטיקות. החלק הזה היה קשה מנשוא עבורי, כי הוא בעצם גילה לי את מערכת היחסים שלי ושל אחיי, מול הוריי.
הדבר הקשה שיצא מזה הוא שהוריי בעצם מבינים שסיבת הכבוד אליהם היא בגלל הנתינה שלהם, מה שעבורי היה עיוות עצום. כאילו ניתן היה להבין שאם הם לא היו מחזיקים אותי, הייתי חייב לכבדם פחות. הרי זה לא ייתכן, את אמא ואבא מכבדים כי הם אמא ואבא. היה לי כעס עליהם, מדוע אתם מזלזלים בעצמכם, ומשתמשים בנתינה שלכם בכדי לבצע את רצונכם? הרי זה תלוי ביכולת שלי כבן, ולא ביכולת שלכם כמי שמפרנסים אותי.
ההסלמה בשלום הבית שלי
ביני לבין רעייתי החלו ויכוחים, וההתערבות של הוריי רק הלכה וגברה. אם היינו קונים משהו, היינו צריכים לעבור את ועדת האישור שלהם, ואם לא עברנו אותה היינו מקבלים הערות שלא היו בונות לנו את הקשר אלא רק הורסות אותן. הוריי הרגישו שהם יכולים להעיר מה שבא להם, כאילו אנו רכושם הפרטי. הם היו תמיד מנפנפים בכסף שלהם, וזורעים בין כל הזוגות בלגן וחוסר אונים.
שטחתי את הדברים בפני הרב שלי, והוא פסק לי בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
"עם ההורים שלך אתה חייב להסתדר, ואותם אתה חייב לכבד במשנה זהירות. אבל על השאלה במי לבחור, אתה חייב לבחור באשתך בפרט שזה על חשבון שלום הבית שלך. זה לא אני אומר, זו התורה מבקשת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד׃ (בראשית ב' כד) יש כאן הוראה של עזיבה, כל אחד בעזיבתו שלו, והוראה של בחירה באישה. אלו שתי הוראות נפרדות".
ההחלטה נפלה. מהיום והלאה אני משנה מדיניות, אני בוחר להיבנות ולא להיהרס.
הוריי הבינו מיד את המצב, הם שמו לב כבר לכך שאני לא מבצע את כל ההוראות כמו פעם. אבא שלי אמר לי שהוא מאוד פגוע (מניפולציה) שאחרי כל הנשמה שהוא נותן לי, אני עוד מסוגל להגיד לו "לא" על מה שהוא מבקש ככל שיהיה. הסברתי לו שלא תמיד זה מסתדר ואני מבקש ממנו שיסמוך עליי כשאני אומר שזה לא מסתדר, ואני מצטער שהוא מרגיש ככה, אבל "אני חייב לשמור על הבית שלי" אמרתי.
הספקתי לקבל מידע מאח שלי, שהיינו, אני ורעייתי, נושא השיחה בשולחן השבת. "איך הם לא מתביישים? לקחת כסף הם יכולים, למלא את הבית במוצרים הם ממלאים...", ועוד שלל דרמות שאחסוך מכם. המידע הזה גרם לי להבין, שיש כאן את העניין של 'שלם וקח'. כאילו אבא שלי אומר לי: "ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו".
מיד, הופסקו כמה תשלומים שהיו יוצאים מחשבון הוריי. זה היה סכום כולל של 4000 שקלים שהחל לרדת מאיתנו. בנוסף, לא קיבלתי טלפון מאבא שלי לאיזה סופר משלושת הסניפים ללכת, והמצב רק הלך והחמיר. אבא שלי בעצם רצה להראות לי מי מחזיק אותי, ולמי בפעם הבאה אני יעז להגיד 'לא'.
ובבית, הארון והמקרר מתחילים להתרוקן, אני ממתין לשמוע אולי מאמא שלי אם לא מאבא, לאיזה סניף ללכת. שום טלפון, שום מסר מאף אחד. אמא שלי הסבירה שאבא מאוד כועס עליי, ואני הרגשתי כמו ילד קטן שמקבל עונש שלא שמע בקול אבא ואמא, וממתין לקבל אישור ללכת לחנות של אבא.
הייתי לפני מבחן בהלכות איסור והיתר, זה הקשה עליי מאוד, יותר מבחינה רגשית ונפשית חוץ מהבחינה הכלכלית. ואז ראיתי את עצמי בפעם הראשונה הולך לעשות קניה בסופר מוכר, ממש מוקדם, שאף אחד לא יראה ולא ישאל למה אני לא "לוקח" כמו תמיד מהסופר של אבא שלי.
כעבור תשעה חודשים של סגירת ברזים, צברתי חובות ובעיקר נפצעתי בנפש שלי, נפגעתי מהעויינות, מהיכולת של אבא שלי להשתמש בכסף שלו כנשק יום הדין. זה עורר בי חמלה גדולה על אבא שלי מחד, ומאידך פגיעה אנושה במערכת היחסים בינינו. וכן, גם על האומץ לפגוע בבן היחיד במשפחה שיושב ולומד בכולל. הכבוד שלו הוליך אותו.
הייתי לפני המבחן המיוחל ברבנות. הלכתי לשם בפחי נפש, רציתי לבכות ולשאול את אבא שלי, מה עוד אני צריך להיות בכדי שתרגיש זכות להחזיק אותי כי אני הבן שלך, גם אם לא אוכל לומר לך על הכל כן. האם אני צריך להיות הבן החילוני שירד מהדרך ותקרב אותו בכסף שלך? או אולי אחד החברים שלך שלהם אתה דואג יותר ממני? האם אני צריך להיות חולה לפני ניתוח בחו"ל בכדי שתיתן לי כסף? אתה לא חייב לי כלום אני יודע, אבל מה אני עוד צריך לעשות בכדי שאוכל להמשיך לשבת וללמוד?!
את המבחן ברבנות עברתי בהצלחה, אבל במבחן של החיים, נכשלתי.
הרגשתי צורך להוכיח לאבא שלי, שאני לא צריך אותו. זה בער בי, כי כל כך נפגעתי, שלא היה מי שיכל להבין אותי. עם סיום השנה הודעתי לראש כולל שאותו כל כך אהבתי, ומתורתו התענגתי, שלא אמשיך אצלו ואני יוצא לפסק זמן. נפרדתי מחבריי תלמידי החכמים שעימם השתעשעתי.
יצאתי לשוק העבודה.
אשתי ניסתה להניא אותי מזה. "חבל, אתה כל כך נהנה ללמוד, אל תעשה את זה...", ואני בתגובה אמרתי לה: "זה כבר לא רק הכסף שאנו צריכים כאן לבית, זה גם להוכיח לאבא שלי שאני לא צריך אותו. אני מסיים וכבר חוזר למקומי הטבעי, לכולל שלי".
הרגשתי ממש ילד שרוצה לנצח, זה היה בנפשי.
לקחתי הלוואה מכובדת, והתחלתי למכור חולצות ועניבות עם הרכב שלי. הייתי מגיע לריכוזים החרדיים ומוכר במחירי ריצפה לעומת השוק החרדי. תוך חודשים ספורים, הרווחתי עשרות אלפי שקלים. הקושי להפסיק היה גדול, הכסף היה כל כך קל, והמשכתי. ואז השקעתי יותר וטסתי לחו"ל לייבא חליפות בליין שאני עצבתי.
שנתיים וחצי לאחר סגירת הברזים של אבא שלי, ואני במעמד פיננסי גבוה במיוחד. בכל התקופה הזו, אבא שלי שומע עליי מכל מיני פינות בתחום העסקי, איך הבן שלו הסוחר, הממולח, גורף כסף בצורה מסחרחרת. חיכיתי רק לרגע שהוא יבין, שהייתה לו את הזכות להחזיק אותי, קודם כל כי יש לו אפשרות לתת לבן שלו, ושנית, השותפות שלו בתורה שלמדתי ושכל כך העסיקה אותי, שהמון בזכותו זה היה, וחבל שבגללו זה נגמר.
5 שנים חיכיתי, עד שזה קרה
זה היה בשבע ברכות שאבא שלי עשה לברוריה, אחותי הקטנה בת הזקונים.
האולם היה מלא, זה היה ברמה של חתונה, דווקא בגלל שברוריה היא בת הזקונים. אבא שלי היה נרגש, והוא קם לדבר על הבת שלו היחידה, האחרונה.
הוא דיבר עליה ושיבח אותה ואמר את האמת על בתו המוכשרת ובעלת הקסם המיוחד. ואז הוא דיבר על החתן, על כך שהוא זכה בחתן בן תורה שיושב ולומד.
"לחתן את הבת האחרונה זה מרגש במיוחד, ואפילו קצת קשה. אבל זה קושי של שמחה, כי ברוריה היא הלב של הבית ונוכחותה תחסר לנו. אבל יחד עם זאת יש שמחה גדולה על חתן שתורתו מכרזת עליו. אין כמו לשבת וללמוד, והלוואי ואני הייתי ברמה הזו".
ואז הוא מביט בי, ואל מול כולם הוא פנה אליי:
"מיכאל יקירי, אני רוצה לבקש ממך אל מול כולם, סליחה. אני מתנצל על כך שלא הערכתי את הרגעים הללו בהם בחרת בחיים. והכי אני מבקש סליחה על כך שלקחתי ממך את האפשרות לשבת וללמוד...".
אבא עצר את שטף דיבורו, והחל בוכה בשקט. כל מילה עבור כולם שם, הייתה מיותרת.
• • • • •
לחזור ללמוד בכולל - היה קשה מאוד עבורי, אבל הכי קל היה לי ללמוד מהטעות של אבא שלי. שכרון הכוח והשליטה שלו ע"י הכסף שה' נתן לו, גרמו לו לעשות את הטעות הגדולה שעליה הוא לא חשב: לגרום לי לעזוב את הכולל האהוב שלי.
יש אנשים שהם כל כך עניים, שכל מה שיש להם זה כסף.
הורים צריכים להבין אחת ולתמיד, שעם הכסף שהם נותנים לילדים שלהם, הם לא קונים בהם זכויות, אלא רק נחת. אם יש לך כסף אתה לא חכם, אלא יותר שמים לב אליך. שהכסף ילך, סביר להניח שחלק נכבד מהאנשים שאתה מכיר, כבר לא יכירו בך. "כסף הוא רק כלי, הוא ייקח אותך לאן שתרצה אבל לא יחליף אותך כנהג".
אם אבא, ככל שיהיה, מרגיש שהבן שלו צריך לכבד אותו יותר, בגלל שהוא מביא לו כסף, הוא אבא שפוגע במושג "אבהות", הוא מזלזל במושג הקדוש הזה.
עם משפחה לא עושים עסקים, וכל שכן עם הילדים שלנו שנישאו והלכו לדרכם. יש לך את היכולת לתת? תשמח על הזכות, תודה לה', תן ותעלם מהחיים שלהם. יש אנשים שמאמצים ילדים בכדי להעניק להם, לך ה' הביא ילדים? זכית!
הצגת כל התגובות