הי, קוראים לי שמעון (25) מירושלים, נשוי ואב לשניים.
תמיד הכרתי את עצמי כמישהו שלא אוהב לחץ, ולא מסוגל לחיות בצילו אפילו לתקופה קצרה. וכך ברוך השם התנהלו חיי מאז שאני ילד, כי מבחינתי על זה ייפול דבר.
>> למגזין המלא - כנסו
ההצעה בשידוכים שהציעו לי ועימה נישאתי, היא יוכבד. השדכן אמר שלפני הפגישה הראשונה עם המשודכת, אני צריך לעבור דרך אבא שלה.
יש כאלו שנבהלים מזה, ואחד כמוני שלא אוהב לחץ - כל שכן צריך להילחץ מכך, אבל כנראה בשביל לזכות באשתי, זה לא הדליק לי נורת אזהרה, וכך לפני הפגישה הראשונה עברתי בדיקה מקיפה על ידי אבא שלה, גם אם היא הייתה קצרה.
הפגישות עברו נפלא, וכבר בפגישה החמישית, סגרתי בליבי שהיא אשתי. גם בגלל אורך הרוח שלה, ועדינות הנפש והשלווה הפנימית שמאוד היו תואמים לציפיותיי, בגלל הסגנון הרגוע שבי.
אבל למה שהולך לקרות לי מאז נישואיי – לא ציפיתי.
חמי היקר, ההוא שראה אותי לפני הפגישה הראשונה, הצליח להוציא אותי משלוותי. הוא פשוט הפך להיות עבורי מטרד, בזמן שהוא מבין שהוא השווער הכי דואג בעולם, הוא היה מתקיל אותי בשאלות הלכתיות לפני כולם כבר בהתחלה, וגם שואל שאלות על סדר היום שלי, בלי טקט.
זה קרה בשבתות שהייתי מגיע אליו: הוא היה מזמין אותי אל מול כולם לומר דבר תורה בסעודה, וממש בהתחלה, כשהייתי עוד טירון במשפחה, הוא היה נותן לי תחושה כזו שאני צריך להוכיח את עצמי. כך לפחות הרגשתי על בסיס קבוע.
שבתות בבוקר, הייתי שומע דפיקות בדלת החדר, זה היה חמי שהיה מעיר אותי בשעה 7.00 בבוקר. הוא לא עזב את הדלת עד שאני ישמיע קול.
ככל שעבר הזמן שמתי לב שזה משהו שלא נגמר, ורק הולך ומחמיר. זה היה חפירות על עצמי, כולל שאלות שהיה שואל עבורי את הרב שלו מבלי שביקשתי, ומצפה שאעשה אותם.
לדוגמא, חיפשנו דירה בירושלים, היות והוא נותן את רוב הסכום, אז הוא החליט על השכונה המתאימה לנו. זה הציק לי מאוד, הכניסה הזאת לחיים שלי, וזה הלחיץ אותי לחלוטין.
לא יכולתי עם זה יותר.
עוד לא עברו שלושה חודשים מנישואינו, והושבתי את אשתי לשיחה בעניין. הסברתי לה שככה זה לא יימשך. אמרתי לה שאבא שלה ממש מטריד אותי, ואני לא רואה את עצמי ממשיך ככה. "רק דבר אחד אני מבקש ממך יקירתי", אמרתי בשקט "תהיי איתי, זה פשוט חייב להיות ככה, כי אם לא, הנישואין שלנו יעלו על מוקש".
הסברתי לה כמה היא יודעת את חוסר הסבלנות שלי ללחץ, וכמה דיברנו על זה, וזה חייב להיפסק. ראיתי על עיניה מצוקה גדולה, שאלתי מה היא רוצה לומר, והיא אמרה במילים הבאות: "סליחה שנפלת לסיפור הזה, אבל זה אבא שלי מה אני אעשה?!". אמרתי לה שלא תדאג מכלום ושהיא שווה את זה.
סיכמנו שהיות והיא לא רוצה שאבא שלה ייפגע והיא לא מסוגלת להעיר לו על זה, אז היא לא צריכה לעשות כלום בעניין, ואני כבר יתמודד עם זה. ככה סיכמנו, וכך היה.
ואני פעלתי באופן הבא.
ליל שבת, מיד אחרי נטילת ידיים, לפני שיזמין אותי, אני התחלתי לדבר איתו על פרשת השבוע. חמי, הוא אדם שיודע ליהנות מאוכל בכלל ומהאוכל של חמותי בפרט, והדבר הכי לא מומלץ הוא להפריע לו בזמן 'הקדוש הזה'. אבל בדיוק אז החלטתי ללכת על זה.
חמי לא היה איתי בכלל, הוא היה עסוק באוכל, ואני המשכתי עם עוד חידוש ארוך ומייגע, ואני רואה את גיסיי הקטנים (אשתי היא הבכורה) מרותקים, והוא לא מבין מהיכן נפלתי עליו. ובכן, בסעודת יום השבת, בדיוק בזמן שמגיע החמין לשולחן, הייתי על 'דרייב' ונתתי את כל הגז שאני יכול, באומנות הנאום המקסימלית עם חידושים מדהימים.
בסעודה השלישית שהיא קצרה יותר, מיד בתחילתה הסברתי לחמי באוזן את הקשר בין שני החידושים של ליל שבת ויום שבת, ומיזגתי בניהם באופן נפלא. חמי הרגיש הכי טוב שבעולם, וקורטוב של אושר היה נסוך על פניו.
גם בשבת בבוקר, כשהיה מעיר אותי, וממתין שאני יענה לו, פשוט הייתי שותק, ולא משתף פעולה עם השירות שהוא נתן לי מדי שבת בבוקר. שתבינו, אסור לפגוע, אסור להתחצף, פשוט להתעלם.
כשהיה שואל אותי שאלות אישיות שמאוד הפריעו לי, החלטתי פשוט שלא לענות על מה שאני לא יכול. זה נשמע לא נעים שאבא של אשתך שואל שאלות ואתה מתעלם ולא עונה, אבל עדיין זוהי שמירה על זכות השתיקה שלי. "כך הוא ילמד שלא לשאול בנושאים הללו", שיננתי לעצמי.
כך עשיתי כמה שבתות.
השינוי היה מהיר ועוצמתי
כבר בשבתות שלאחר מכן, חמי עזב אותי לנפשי, ובמובן מסוים חשש שאני יתחיל לדבר דבר תורה, כי ידע שאני לא אגמור. ממילא לא היה לו זמן לשאול אותי שאלות בסעודות.
גם לדפוק בדלת מידי שבת בבוקר לפני שחרית, הוא הפסיק. זה היה מדהים, פשוט קסם. כי אני שמרתי על כבודו ולא פגעתי בו, פשוט החלטתי להיות אדיש לחלוטין, ואדישות הזאת הייתה חשובה.
גם שאלות אישיות הוא חדל מלשאול, כלום, אפילו ברמז.
אני וחמי היום בקשר מדהים, קשר אמיתי.
• • •
בדרך כלל כשאדם רואה מישהו חסר טקט, אז הוא בפלונטר, כי אם תתקוף את חסר הטקט ותפגע בו - פגעת בבן אדם, מה עשית בזה? וכשזה מישהו שאתה חייב בכבודו, אתה בכלל מוגבל יותר.
המציאות מוכיחה, שחסרי הטקט בדרך כלל הינם אנשים שיש להם בעיה במנגנון, הם לא חצופים ולא תמיד זה מגיע משליטה שהם מפגינים, אלא מחוסר שליטה ומרצון להיות חלק מכל מה שעובר להם בראש באותו רגע. או כמו שמסבירים זאת בשפה אנשי המקצוע: "התנהגות המבוססת על התחשבות זהירה, בסיטואציה ובסביבה שבהן נמצא אדם ברגע נתון".
בדיוק את זה אין לסוג האנשים הללו.
ודווקא בגלל זה, השיטה היא להתנהג באותו המטבע, ולא לראות בזה אי נעימות בדיוק מאותה הסיבה שהוא (החסר טקט) לא מרגיש אי נעימות להתנהג אליך כך. בדרך כלל סוג אנשים כאלו, מבינים די טוב מה אתה אומר, ולא נפגעים ממך בדיוק כמו שהם לא מצפים שתיפגע מהם.
אם התוצאה לא כך, אז זה כבר לא חוסר טקט אלא אולי בעיה אחרת, שווה לבדוק.
• • •
למדתי בחיים לא להשתמש בנשק מהר כל כך, ולשים אותו תמיד במגירה האחרונה של המוח שלי. תארו לכם שהייתי תוקף, פוגע ועומד על שלי בדרכים שלי, הייתי גורם למשבר בחיי ובחיי רעייתי תחי', שבטוח זה היה משפיע על חיי הנישואין של שנינו.
הצגת כל התגובות