מוצש"ק תולדות, מחוץ לעזה
כולנו במלחמה
אחי אהובי בני עולם התורה בארה"ק,
בימים האחרונים יצאתי מעזה להפוגה קלה, אחרי תקופה לא קצרה ששהיתי שם מאז היום הראשון ללחימה. גמאתי קילומטרים רבים בעזה במקומות המסוכנים ביותר.
כעת, רגע לפני שאני שב לשם, חשבתי לכתוב לכם מהרהורי ליבי בתקווה שיביאו תועלת לכלל ישראל.
לפני הכניסה לעזה, ישבתי ולמדתי ברמב"ם את הדברים הנוגעים אלי כמי שיוצא למערכה, כקריאת שמע, תשובה וכו' וגם לדעת שאנחנו נלחמים בעד הבורא יתברך ששמו חולל בפרעות הזוועתיים שתקפו אותנו. (מסירות הנפש בעד כלל ישראל כלולה כמובן גם בזה.)
במהלך הלחימה, לפעמים עולות מחשבות בראש, ואז אתה נזכר בדברי הרמב"ם: "מאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה". כן, זה מה שצריך לעשות ברגע האמת.
ומה עם התינוקת בת חצי שנה? והבן שהולך לת"ת לכיתה א'?
אתה צריך להזיז את זה עם כל הקושי (ואגב, משהו מדהים שלמדתי על עצמי, שעבודת המידות והתגברות על תאוות ושמירת נקיות המחשבה מ'היומיום' פשוט עזרה לזה באופן טבעי).
אבל מה נותן כח?
הידיעה שברגע זה יש קהילה שלימה שעוטפת את המשפחה בבית ושיש כלל ישראל שלם שנמצא איתך. בצבא צריך את כולם, מהטבח ועד לוחם הקומנדו. וגם בעם ישראל כל אחד נותן את חלקו. העבודה שלנו לא קלה, מדברים על מוכנות למסירות נפש כאילו רק תוצאה כאובה היא הרעיון. אבל לא, מסירות נפש, זה הקושי בכל פן. הגעגועים, אתה מזיע, סוחב דברים שלא חלמת, לא נח ולא ישן, יכול להיות לפעמים כואב ועייף - ולמרות הכל אתה נע קדימה בחשק ובקצב.
כן, אנחנו עושים את מלאכתנו נאמנה ובהצלחה רבה ב"ה, ושמחים שזכינו לרגע הזה. אין לכם מושג באיזו חדווה באים כולם ללא יוצא מן הכלל, מכל הקהילות והדעות מתוך רצון להגן על עם ישראל. מי שנמצא כאן בלחימה, זה רק מי שרוצה וממתין לזה.
ואתם, אחי אהוביי, עושים את מלאכתכם. שוקדים על תורה ותפילה, על בין אדם לחברו. כמי שמעביר את רוב ימיו לאחרונה תחת איום ממשי על החיים בכל רגע ורגע, רק רציתי להעביר לכם את תחושותיי – אנחנו במלחמה.
האויב אכזרי במיוחד ולא מוותר, ומולו צריך את כל הכח.
בשמחת תורה, לא חלמתי שמתוך ריקודים עם התורה הקדושה, אמצא את עצמי מהר מאוד רחוק מאוד, במחוזות אחרים לגמרי. נדהמתי מהסיעתא דשמיא שבה פתאום חשתי כח שלא היה לי. אם בעת רגילה חייל מתבקש להתאמץ ברמה מסוימת, עכשיו זה פי כמה. כל אחד מבין שבימים אלו זה הגיוני לבקש סחיבת עשרות ק"ג למשך שעות ארוכות ברציפות כשמסביב יש אש תופת. והכח הזה הגיע באופן שמורגש לפחות אצלי כעל טבעי.
ואת זה, את מה שקרוי אצלינו השינוי בתו"ל (תורת לחימה), אני כל כך רוצה לבקש גם מאיתכם. לקחת שם של חייל להקדיש לו את הלימוד זה נפלא, אבל זה לא משנה את העובדה שאתם אלו שבחזית הרוחנית בתפקיד שלכם, ושם יש לכם כעת משימת מלחמה.
אז איך מגבירים את התו"ל? טוב, בטוח אתם יודעים יותר ממני, אבל למשל, יש לכם עכשיו רצון לקום באמצע ה'סדר' למשהו שהוא חשוב? תחשבו עלי ועל חבריי, ותתעכבו עם זה בעוד כמה רגעים של לימוד. הגיע הבוקר וצריך לקום לשחרית? זה הזמן להתגבר על היצר ולהקדים. מי כמונו יודעים כמה כעת עמידה בזמנים היא קריטית.
ובין אדם לחבירו?! זה הרי ניסיון גם כאן. (לא תמיד מסתדרים עם כולם, ובלב עזה אתה יודע שאין לך ברירה אלא לאהוב, וללכת דווקא עם זה שהכי קשה לך איתו). אז יש אחד שלא מסתדרים איתו? אפשר להפוך את הלב לדאגה עבורו, ללמוד איתו חברותא, דווקא כי זה לא נח.
אנחנו, כולנו, גם אתם, במלחמה.
בני ישיבות, אברכים ונשותיהם, כולם חלק מזה.
טרם היציאה שלי אל הקרב, דיברתי עם רעייתי תחי' - שהשם יתן לה כח עם כל הימים הטרופים הללו שעוברים עליה כמו שאר נשות הלוחמים עם מאמץ רב בבית וחרדה שלא ניתנת לתיאור - אמרתי לה ששנינו בלחימה הזו חצי חצי, ואולי היא יותר ממני. היא לוקחת את הילדים ללמוד? היא מחנכת אותם במסירות? זה לא "עוד משהו" זה הכל, אין לנו מה להילחם אם בעורף לא מחכה עולם שמגדל את הדור הבא. [יש משמעות עצומה לזה שבזכות נשים צדקניות נגאלו. כל אחת שמשקיעה בילדיה למרות שזה לא קל, היא בעצם עושה שליחות לא פחות חשובה מלחימה. היא מייצרת את הסיבה בעבור מה להילחם].
כמי שמשרת ביחידת מילואים של בוגרי הקומנדו, לוחמי עילית, שחלקם הגדול באים מעולם מאוד רחוק משלי, (העולם החרדי החוצניק) אני יודע גם כמה, מעל לכל, קריטי החיבור בין כולם. האחדות, זה מה שצריך להישאר איתנו גם ביום שאחרי עזה.
לשבר את האוזן, בעולם הגשמי יש שקע ותקע. מאחורי השקע יש מקור אנרגיה עצום בלתי נראה. כלל ישראל, לומדי התורה, אוהבי החסד מכל מגזר, הם מקור האנרגיה. אנחנו, הלוחמים, הקצה הפיזי של המקל של הבורא שפוגש את האויב פנים מול פנים, נמצאים בתפקיד התקע, בלי החיבור הזה של הכל, בלי אחדות של כל המרכיבים, שום דבר לא יעבוד.
תזכרו את זה כשאתם עכשיו לוחמים רוחניים בבית המדרש, זה לא עוד סבב ולא עוד זמן חורף. זוהי מלחמה.
יש כעת בעזה חטופים רבים כל כך, אחינו ואחיותינו שנתונים בצרה כל רגע. תכוונו עליהם ב'מתיר אסורים', (אני משתדל בכל יום לעצור ולחשוב בברכה הזו כמה שניות עליהם) ואנחנו נעשה הכל כדי שהם ישובו הביתה.
אנחנו פה בעזה ובכל מקום שצריך אותנו במלוא העוצמה, ואתם שם, תחשבו עלינו, כי זה לא מילים יפות, זו המציאות.
שלכם, יוסף יצחק הכהן בן בינה
הצגת כל התגובות