החייל החרדי ניסה לעבוד על המפקד עם סיפורי "צניעות"; כך הוא התחרט על זה

אם לא ניפגע מהטילים, לפחות נקבל סכרת (צילום: מנדי אושר)

אחר הצהריים מנומנמים בתחנת ראשון לציון. בכניסה, יש אדנית גדולה מעץ, עליה שלט גדול האוסר לעשן ועליה כולם יושבים ומעשנים. מוזר, כמה אנשי רפואה שיודעים עד כמה העישון מזיק מעשנים עצמם לדעת.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

חוץ מרמי מאושר, כולם ממורמרים. נהגת אמבולנס מתלוננת שכל הבוקר קיבלה נסיעות, כל אחד בקצה אחר של הארץ. "כמה אפשר לעבוד? המוקד רוצה להרוג אותי היום!?", היא ספק מודיעה ספק שואלת ונכנסת לתחנה בזעם. רגע אחרי שהיא הולכת, מגיע חובש. הוא למרבה הפלא מתלונן על כך שהמוקד החליט כנראה לייבש אותו. "מה זה הדבר הזה? כמה אפשר לשבת ולא לעשות כלום? אני מת משיעמום", הוא כועס.

• מנדי אושר נקרא לשרת את המדינה בצו 8 | אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ
• עם מסוקי קרב וטנקים: כך הטוראים החרדים טיפלו בנרצחי הטבח
• אחרי שפגש את המשיח, הטוראי החרדי פוגש את החמור שלו

ואני? אני צוחק לעצמי. מסתפק אם היו נותנים לו את כל העבודה שלה, אם הוא היה שמח או שגם אז היה חושב שמנסים להרוג אותו עם מלא נסיעות. בגדול זה חלק מהספורט כנהג אמבולנס, להתלונן עד כמה דפקו אותך.

לא יודע להסביר את זה. אבל המקום מרגיש לי כמו איזו תוכנית ריאליטי גרועה, עם המון משימות מטופשות וריבים קטנוניים. המציאות בה אתה תקוע בתוך מבנה במשך תקופה יחד עם אנשים שונים ומשונים, לי אישית - גרמה רע מאוד. תוסיפו לכל הלחץ שמגיע מהבית ומהעולם, גם כוננות חירום וגם שעמום מתמשך, כך שאני מוצא את עצמי במריבות מטופשות עם נהגים אחרים בנוגע לאמבולנסים, בנוגע לנהיגה, מי עולה לטיפול נמרץ, מי יוצא למשמרת תקן, מי הולך לחלק אוכל ומי מקבל אפטר. יש כאן בתחנה המון צוותים מלבד המילואימניקים.

אנחנו בערך 20 חובשים, נהגים מהית"מ, ולכל אחד הרצונות והתיעדופים שלו. אני למשל ביקשתי לעלות כצוות של טיפול נמרץ, אבל הפרמדיקית צעקה עלי שזה לא עובד ככה ומותר לי לבקש אבל אני יכול לשכוח מזה. זה מעצבן אותי כי אני יודע שהיא לוקחת איתה את הפייבוריט שלה. אני תקוע כאיש צוות עם נהג מעצבן וידען שמשוכנע שהוא ברא את העולם. כך שניסיתי לעבור לצוות אחר, מה שהביא עלי זעם מהמפקד על העירבוב שעשיתי על דעתי.

גם התנאים הפיזיים של שינה בחדר ישיבות גדול לכל החובשים גורם לכך שלא באמת ישנים נורמלי. זה פשוט חדר גדול שהונחו בו מיטות ואנחנו באמצעות רולפים ישנים גדולים ומחיצות ישנות סידרנו כל אחד לעצמו קצת פרטיות. אני ישן במתחם שנקרא סג'עייה, ויש גם את מחנה הפליטים דיר אל בלאח שם גם נמצא המקרר של חיילי המילואים. תוסיפו לזה קריאות בכריזה לצוותים לצאת לאירועים, יש גם את אזעקת האש שהופעלה יותר מפעם אחת בגלל האדים מהמקלחת של יוסף שנעשתה ב-4 בלילה. אין שלוות נפש והתוצאה היא סיר לחץ.

עכשיו אני משובץ כנהג עם דניאל וסבטה. בנוסף, יש לנו צוות של צלם וכתב חדשות שעולים איתנו לאמבולנס. אם יש אזעקות אנחנו רצים למקלט, מחכים כמה דקות, מתמגנים ועולים לחכות באמבולנסים. אם יש קריאות נצא לסרוק וכמובן אם נפילות, נהיה זמינים. והנה אזעקה. רצים למקלט. ברנו טגניה כבר מוכן. הוא עולה לשידור לעדכן שעדיין לא התקבלו אינדיקציות על אירועים. מצחיק, הוא מדבר ואחרי כמה שניות רואים אותו על המסך.

הנה התקבלו אינדיקציות. אני עולה לאמבולנס שלי וכולם איתי. נוסעים בדהרה מאחורי רכב הפיקוד. הרחוב כולו הומה, רעש, צלצולים, אורות וזעקות. טיל שנפל באמצע הרחוב גרם להרס דרמטי. מזל שכולם נשמרו להנחיות ונכנסו למרחבים המוגנים. היחידים שנפגעו זו משפחה שנכנסה לבניין ולא עלתה קומה, כפי ההנחיות. הזכוכיות של דלת הכניסה נשברו והם חטפו רסיסים.

אחרי חצי דקה עולה מולי המוקדנית ושואלת למה אני לא ממשיך למיקום שלי. מתברר שאני בכלל מיועד לכתובת אחרת. מגיעים. גם שם נפילה של חלקי מיירט אבל זה היה אירוע ממש משונה. בית שחלקו חרב מרסיסי הטיל, כל מי שנכנס לממ"ד לא קרה לו כלום. אבל אנחנו טיפלנו בעוברת אורח שנכנסה לבית לראות אם הכל בסדר וכשהיא ראתה את החורבן היא נכנסה להיסטריה. בעל הבית ממש כעס עליה, "מה את קשורה לכאן?!", התעצבן. "תרגעי כבר", הוא צעק עליה ולא עזר להרגיע את המהומה.

הרגענו אותו, הרגענו אותה. הוצאנו אותה החוצה, נתנו לה הוראות, הוצאנו אותה מתוך הסיטואציה. היא סירבה לפינוי אז חזרנו חזרה לתחנה. "ללא נפגעים", דיווחנו בקשר וחזרנו לשבת במקלט לראות את הדיווחים מהתקשורת.

אני שיתפתי תמונה מתוך החדר בו נפל הרסיס, כל המקום חרב חוץ מהשלט של הטלוויזיה. מה שיצר ויכוח עז על אמונה אמיתית וכאלו שמבססים את האמונה שלהם על סיפורי מעשיות.

ראינו את טגניה מדווח בלהט מזירת האירוע בה כמעט היינו לפני רגע. הוא עדכן שיש "רק נפגעי חרדה", ואני חושב לעצמי - אם רק אנשים היו יודעים שיש נפגעי חרדה שהסיפור שלהם מרסק אותך. היינו בהמון נפגעי חרדה, מקרה אחד זכור לי במיוחד. אישה שוכבת על המיטה בחדר בבית המלון, לא מצליחה לנשום. מתברר שהיא מפונה מהדרום, היו מחבלים בבניין שלה. "בבית שלנו היה ממ"ד אבל כאן במלון, כל אזעקה אני צריכה לרדת 4 קומות ללובי", היא סיפרה, "הייתה אזעקה והבנות שלי היו בחדר ליד ולא מצאתי את המפתח. כבר חשבתי שעוד רגע כולנו מתים כאן, לא מצליחה להתמודד עם המציאות". כמותה עוד מאות משפחות מתאכסנים במלונות במרכז. דמיינו את זה, משפחות שלימות בתוך חדרי מלון קטנים וצפופים. משוט משתגעים. שלא לדבר על מבוגרים הזקוקים לתרופות ותעסוקה. נוראי.

חמוד הוא ברנו, הוא בן בית כאן. כשהוא כאן, כולם מקסימים וחמודים. הוא באמת מאוד אנושי, צוחק עם כולם. מנהל שיחות, ויכוחים וסלפי למי שמבקש, ובזכותו גם שיפצו וטיפחו את המקלט שמשמש באורח קבע למתנדבי הנוער. מתברר, שכשברנו טגניה משדר מתוך המקלט, רואים את הרקע על הקיר שמשמש בדרך כלל כחדר נוער. תוך יום גם הביאו מדבקות חדשות עם רקע שיתאים לטלוויזיה. מזל שהוא לא משדר מתוך חדר הישיבות שהפך לחדר השינה שלנו. היו חושבים שהוא משדר מעזה.

והנה שוב נסיעה. מבוגר ששבר את האגן בדרכו לממ"ד. מבוגר מבוגר אבל פיקח ואפילו מצחיק. סבל מאוד, כאבנו את כאבו אבל דווקא הוא הרגיע אותנו. התנצל בכל פעם שהכאבנו לו. לקחנו אותו לבית החולים שם היה תור ארוך בלתי נסבל. הרופא עדכן שהבאנו את המטופל מספר 7 ששבר היום את האגן. "הוא יצטרך לחכות עוד שעות עד לניתוח".

על המזל, גם המחשב של המיון קרס. והמתנו בתור. לפחות היה מעניין. מטופל פסיכיאטרי שזעק בקולי קולות "שמע ישראל, אני המשיח ואני עכשיו מתגלה". היו גם נערות שהגיעו לאשפוז עם פיג'מות, לשתיהן יש כאבי בטן והם בגדול מרגישות יותר בטוחות בבית חולים.

פגשתי גם פגשתי את נתי. חבר שלי מהטירונות. הוא הגיע מהדרום עם חייל שנפצע בעזה. סיפרתי לו שקשה לי עם המון שעות וימים של חוסר מעש. הוא לא מבין על מה אני מתלונן. "אני רוצה לענות לך עם סיפור", אמר. "לפני תקופה בא אלי הביתה אבא עם הבן הקטן שלו שקיבל מכה בראש. הילד היה נראה לי בסדר ובכל אופן המלצתי לו ללכת לבית החולים. יום למחרת הוא בא אלי עצבני כולו. לילה שלם היה שם עד שלפנות בוקר שיחררו אותו הביתה. אמר לי שזה סתם היה בזבוז זמן. אמרתי לו שיגיד תודה שהוא בזבז את הזמן. הוא היה מעדיף זמן מנוצל עם דימום מוחי?!".

מסכים אתו. אבל להיות ימים שלמים בכוננות חירום זה מתסכל. הייתי רוצה להיות במקומות אחרים שאני יכול להיות מועיל בהם. בגדול המערכת הצה"לית לא תמיד מליאה בהיגיון. לפעמים זה חכם שאתה בורג שצריך להישאר במקום שנקבע לו בהחלטה חסרת היגיון אבל לך תבין למה רופא שיניים קיבל תפקיד של ליווי משפחות בכניסה לבית החולים וימים שלמים עומד כאן ולא עושה כלום.

"תגיד תודה שאתה לא בתוך עזה, שהמשפחה שלך בסדר ושלא פינו אותך מהבית", הוא אומר בביקורת והוא כל כך צודק ובכל אופן אני מוצא את עצמי מתוסכל מזה שמטרידים אותי בזוטות. אבל מה לעשות והזוטות האלו מטרידות אותי. רע לי כאן בתחנה. אני לא משוכנע עד כמה אני מועיל ואם זה לא מספיק אני צריך לנסות לשכנע את אשתי כמה זה כן חשוב מה שאני עושה. היא טוענת שבינתיים אני לא עושה יותר מידי, שיכולנו כבר לטוס ולחזור - היינו אמורים לטוס לארה"ב יום אחרי שמחת תורה. ארגנו הכל לפרטי פרטים, מה שלא קרה. אבל היא עדיין מתוסכלת ובכל יום אני צריך לנסות להתמודד עם המחשבות שאני חסר משמעות.

אני לא היחיד שקשה לו ביחידה. יש לי מעל 30 חברים מהטירונות שגויסו במסגרת יחידת תגבור מד"א והוצבו בכל מיני מקומות בארץ. יש בדרום, בצפון במרכז. יש שפעילים ולנים במקומות מסודרים ויש שממוקמים במקומות נידחים, באצטדיונים או מקלטים וגני ילדים.

בקבוצת הוואטסאפ של בוגרי הטירונות שלי מישהו דאג לכתוב את כל המילים בהם הוא מתאר את ההסבר שלו לגבי ההיגיון של המקום בו הוא הוצב, בחור נידח. לדבריו זו: "אווילות, אדיוטיות, אימבציליות, בוקיות, דביליות, דגנרטיות, חלמאות, טמטום, טיפשות, כסילות, שוטות, פתיות, סתימות". לדבריו, המפקדים שלנו חסרי תבונה. הוא מתלונן על תנאים לא תנאים, על צביון שלא מתאים לו.

אבל צריך להודות, קל להתלונן על המפקדים אבל גם הם מתנהלים במציאות של חוסר וודאות. אף אחד לא יודע מה ילד יום. האם חיזבאללה פתאום יתחילו במתקפה נרחבת או אולי ייפול טיל ויגרום לאירוע משמעותי. "אנחנו מעדיפים להיות מוכנים מידי", הסבירו במפגשים ובהחלט היו די הרבה מפגשי זום. כול יום השתלמות בנושא אחר. הם כן ניסו לגרום לנו לנצל את הזמן גם ללמידה ותרגול, לא תמיד בהצלחה. זה לא שלא עשינו כלום, אני אישית התחלתי ללמוד דף היומי (ומצליח עד עצם היום הזה ב"ה) ואחרים מצאו תעסוקות שונות ומשונות. כמובן שהיו גם מלא מקרים רפואיים.

בסיכום של הנהלת הית"מ שבועיים אחרי תחילת המלחמה נכתב: "להלן סיכום פעילות הית"מ עד כה ב"חרבות ברזל" - החל מיום שבת בבוקר לאחרת תחילת המתקפה הרצחנית נפרס הית"מ בפריסה מלאה מאילת עד מטולה במגוון משימות חירום לאומיות. חיילי וחיילות הית"מ טיפלו עד כה בלמעלה מ-258 אירועים מתוחם 68 אירועי פח"ע, 115 אירועי שגרה, 48 אירועי נפילות רק"ק, 32 משימות לאומיות ומשימות לאומיות רבות נוספות בניהם - ויסותים בין בתי חולים, העברות, לוויות, סיוע לבנק הדם ועוד. למעלה מ-370 נפגעים וחולים טופלו בדרגות פציעה שונות בניהם, נפגעים קשים והרוגים".

ושוב, למרות שבהשוואה לחיילים קרביים, לכאלו שמסכנים את עצמם, אנחנו כאילו בפיקניק. אבל יש המון המון חיילי מילואים שיושבים כעת בהמתנה לחירום. ולי ולחברי כחרדים שפחות מכירים את העסק, יש אתגרים וקשיים אחרים.

אחד החברים שלי מהטירונות הוא אדם לא צעיר עם משפחה ברוכת ילדים. היה לו קשה בצורה בלתי רגילה. הוא לא סיפר לילדים שלו כשהוא הלך לטירונות, וגם כעת במילואים סיפר להם שחייבים אותו כחובש. לא פירט יותר מידי. הוא באמת צדיק אמיתי כזה שמקפיד על קוצו של יוד בהלכה עם קצת נערווים כך שהוא ממש התקשה. הוא התלונן שלא מתאים לו להיות במקום שיש שם נשים ואין תפילות במניין. כמה שניסו לעזור לו, זה באמת לא היה בשבילו. בסוף הוא פשוט נעלם. מקווה שיתחשבו בו בענישה בסוף...

בשונה ממנו שבאמת סבל מאוד, היה חייל חרדי שהכרתי שניסה לעשות קונצים, הוא התלונן שהוא לא יכול להיות בתחנה עם בנות, אז שיבצו אותו ותקעו אותו לבד עם חובש בחור נידח בצפון הרחוק. כשהתחנן לחזור למרכז המפקד הסביר לו שחשוב לצה"ל ומד"א נושא הדת ושהוא לא רוצה להכשיל אותו בתחנה מעורבת...

כל הנושא של האוכל הוא חתיכת בעיה בשבילי. כמו כולם גם אני סובל מאכילה רגשית. הנושא הזה של האוכל די אקוטי, בשבועיים הראשונים של המלחמה כל וועד בית של בניין, כל מסעדה או פיצוציה שלחה לחיילים ולמתנדבי מד"א ערמות של סוכרים וחטיפים. אם לא נמות במלחמה לפחות נהיה חולים מסכרת. אני שגם ככה מדוכדך אוכל ואוכל. וההרגשה הרעה של אוכל זבל מתדלקת אכילה של עוד זבל.

אני דווקא מתעודד לראות חדר כושר נחמד בתחנת ראשל"צ. האמת שהייתי מאוד רוצה לרוץ קצת, להרים משקולות ולשחרר את הגוף. אבל כנראה שלא מתאים למנהלים כאן שהמילואימניקים ישתמשו. ביקשתי מהאחראי שיקודד לי את הכרטיס והוא 5 פעמים אמר לי 'תבוא אלי עוד מעט'. תפסתי אותו כשהוא עישן בחוץ, אמרתי לו שאם לא מתאים לו שיגיד לי שלא אבל שלא ימרח אותי. אמר שצריך אישור רפואי. למזלי היה לי את האישור בריאות שהיה לי לצבא. הראתי לו, אז אמר שלא. חייבים שיהיה כתוב שזה אישור לחדר כושר. הוא מסביר לי שלפני 5 שנים היה לי אירוע רפואי, הוא חייב לראות אישור רפואי לחדר כושר. נו נו. השתגעתי והשגתי אישור, ואחרי ויכוח נוסף בו הוא אמר לי שמרוב שאני משגע אותו הוא בסוף לא יעשה לי בחיים - בסוף בתוך אילוץ עשה אישור. למחרת, במקום שלו היה שלט: תקלה בקידוד. זהו, הוא לא צריך לטרוח לתת אישורים לעוד אנשים מעצבנים ששוכבים כמו כלבים בתחנות. שום דבר לא מעודד אותי כאן.