רגע לפני שהאלבום נולד-מגיח לעולם, קיבלנו עוד בשורה טובה על הילד - יהי אור שלם, גם הוא יוצא עכשיו בתנופה חדשה.
בני אדם נולדים כל פעם מחדש, אבל רק לרגע הראשון באמת אנחנו קוראים לידה, כי את הפלא הגדול של תנועה חדשה בעולם החלקים אי אפשר לשחזר - מכאן והלאה ישנן גלויות וגאולות, שאותן אפשר לכנות בהשאלה - לידה.
תהליך הלידה היה מורכב - איכשהו הילדים שלנו תמיד מוצאים את הזוויות הכי מורכבות, בדרך מהעולם השלם אל העולם המופרד. הראשון התהפך בשבוע ה-43, לילה לפני הלידה, כאילו אמר, "אני כאן כדי לעשות קטעים".
השני גילה לנו בשבוע ה-41 באולטרסאונד האחרון שהוא שוקל כמו ארנבת בגירה. "שוקל הרבה" אמרנו לעצמנו, "אבל לפחות אין מקום בבטן להתהפך". אז אמרנו, בלידה הוא כבר היה במנח מורכב - עומד צפוף, משתחווה ו(לא) נולד עוד יותר צפוף.
אחרי כמה שעות של נסיונות, נדדנו לכיוון חדר הניתוח, לא לפני שהשתמשנו בטיקטוק ובצאט GPT, כדי להבין איך להוריד את הטבעות שנתקעו על האצבעות למרות השמן, בלי שהרופאים יביאו מבניין אחר מספריים למתכות - "לא צריך לחתוך היום עוד דברים", אשתי אמרה וכולנו הסכמנו.
ככה הוא נולד, כשאמא שלו בלי טבעות, ואבא שלו באמצע לקבל עידוד ותמיכה מצאט ג'י-פי-טי..
כששלפו אותו מהבטן, ראינו עליו שהוא מתכנן כבר את השלב הבא, "אתם חושבים שעבדתם עלי עם הניתוח?" שאלו העיניים הכחולות.
כשאשתי הייתה בהתאוששות אני הלכתי לתינוקיה לעשות עם הילד skin to skin, כלומר, עור לעור, מה שנותן לילד תחושה של חיבור כמו שהרגיש שהיה עדיין בבטן. אומרים שכדאי לעשות את זה כמה שיותר מהר, וכך להתגבר במשהו על טראומת הלידה.
הילד יושב על החזה שלי ואני שר לו בכל השפות שאני מכיר ושלא, עברית, אנגלית, אינדיאנית ועוד, ככה שלש שעות. בעיניים שלו אני רואה את ההשפעות של ה-DMT שהגוף מפריש בלידה ובמוות - העיניים כאן אך מביטות אל ה-שם הנשגב במראות נבואיים, אל השערים שאט אט נסגרים, מספרים שזהו - עכשיו אתה בעולם החלקים, אך אל תשכח, הכל אחד - וביום האחרון הכל יהפוך שוב לשלם.
ואז הגיעה האחות, והקול דמם, ורק העיניים עדיין ריחפו בין עולמות, רואות את מה שכולנו ראינו בלידה שלנו ושכחנו.
היא הרימה, משכה, סובבה, ועשתה עוד כמה דברים שקשה לנפש של אב טרי לראות, ולבסוף אמרה בפנים חתומות, "חשד ל-DDH".
כאן התקרבתי כמו כל אבא מגונן וניסיתי לטעון שברור לי שיש לילד ADD, גם בגלל הקרבה המשפחתית, אבל גם בגלל שהנורמה היום היא כזאת, ומי שנולד לא עלינו בלי ראשי התיבות האלו, חייב לקחת תרופות בשביל שיהיה נורמלי, שלא לדבר על כך שאין סיכוי לזכות בשום תוכנית ריאליטי בלי מינימום שני D ו-A אחת.
מסתבר ש-DDH הוא תופעה אחרת לגמרי, ואדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע, גם אם אין לו הפרעות קשב וריכוז. התופעה מגיעה ללא הקשר תורשתי, קורית בעיקר אצל ילדים במשקל גבוה, ואין שום דרך לדעת שהיא קיימת לפני השלב שנקרא לידה.
בעיית DDH - דיספלזיה התפתחותית של מפרק הירך היא תופעה רפואית שבה מפרק הירך של תינוק אינו מתפתח כראוי, כלומר ראש עצם הירך אינו יושב בצורה תקינה בתוך מכתש האגן. במצבים קלים זו יכולה להיות רק רפיון במפרק, ובמקרים חמורים — פריקה מלאה של הירך.
מה עושים כבר 60 שנה כדי לתקן את הבעיה? ישנן רצועות, או אם תרצו בשפה קצת יותר אכזרית אך גם יותר מציאותית - רתמה. תופסים את הילד בצורה כזאת שהרגלים שלו מקופלות לצדדים, על מנת שעצם הרגל תשאר כל הזמן בתוך המפרק, ולאט לאט המפרק נבנה מעליו, כיוון שהתינוק עדיין מתפתח אחרי הלידה, או כמו שאומר יובל נח - אם הילד היה מסיים להתפתח בבטן אז האמא הייתה מתה בוודאות בלידה.
ככל שמתחילים לרתום את הילד מוקדם יותר, כך התהליך מסתיים מהר יותר, וללא צורך בניתוחים. מצאנו את עצמנו נוהגים מבית החולים אל הרותם שהומלץ, הופכים את הילד לסוס רתום.
כהורה, זה מחזה לא פשוט בכלל, לראות את התינוק שראשו עדיין בשמיים וכולו אחוז הילה של 'ניו בורן', תפוס כולו כבהמת משא, ללא יכולת תנועה. הלב שלך נכמר בכל יום אלף פעם, כשאתה רואה אותו כבול.
כמטפל, כל החזקה של התינוק, כל החלפת טיטול, וכל פעולה שקשורה במוביליות הופכת להיות מורכבת פי כמה.
וכחולם על העתיד, הפחדים שלך משרטטים בשמים צבעים אדומים, ותנועה מוזרה של חגרות, פסחות ושאר מילים בעלות קונטציה מאיימת.
לא ארחיב על הטיפול של בית החולים שלא נקף כמעט אצבע, לא באולטרסאונד בימים הראשונים על מנת לאבחן כמה הבעיה קשה, כיוון ש'המזכירה לא נמצאת'. ולא ארחיב על כמה היה קשה למצוא רופא שיבצע אולטרסאונד, ואתה אבוד בעולם, והופך למספר חסר משמעות.
כשפנינו בסוף לארגון 'מגן לחולה' הרגשנו שרואים אותנו. נשלחנו לרופא פרטי להמשך טיפול ואבחנה.
ארבעה חודשים ש'יהי' היה רתום. פעם ביום היינו מורידים את הרצועות כדי לתת לו להניע את הרגלים, ולבחון שרפלקסים טבעיים של בעיטה פועלים כמו שצריך, ואחרי שעת העדן הזאת היינו מרכיבים מחדש את הרצועות, מסיטים לרגע מבט מאותו זוג עיניים גדולות שהתמלא בעצב, למראה האזיקים.
אתמול היה היום האחרון. נדדנו שוב לתל אביב, והרופא החביב מרח את המשחה האולטרסאונדית, החליק לפה ולשם וקבע - אפשר להוריד את הרצועות, השיפוע מצויין.
אני לא יודע מה תינוק מבין, אבל ראיתי עליו שהוא מבין יותר ממה שחשבתי שהוא מבין, אשירה לה' כי גמל עלי ולא רצועה.
עכשיו הגיע הזמן להוריד עוד רצועה, ולהוליד ממש את האלבום, תודה רחמנא.
נכתב מצדדיו: כשבאנו לבחור שם לילד שוטטנו במרחבים הַשֶׁמִייִים, אני רציתי לקרוא לו המילים הראשונות שהבורא אמר: ויאמר אלוהים יהי אור, ולהוסיף לו את השם אחד, אשתי רצתה להוסיף יעקב, כיוון שבפרשה שבה הוא נולד - יעקב נלחם עם המלאך, ואותו מכונף הכה בו על ירכו בדיוק כמו שהילד נולד. למעשה אחרי כמה שעות נזכרתי שאבי קרוי גם יעקב, ולנו האשכנזים אין פגיעה גדולה יותר מאשר לקרוא בשם הסבא כשהוא בחיים.
אז הצעתי את השם שלם, שהוא מצד אחד שמו המקביל של יעקב, ומצד שני מביא את הרעיון של אחד - שלמות. וכמו בילד הראשון גיליתי שכיוונתי גם למחשבה של אשתי, וכך נוצר השם המופלא הזה.
הצגת כל התגובות