בחסידות גור מציינים את הילולת הפני מנחם

(צילום: מתוך ויקיפדיה)

בחסידות גור מציינים היום (חמישי) את יום היארצייט הכ"ד של האדמו"ר הפני מנחם מגור, הרה"צ רבי פנחס מנחם אלתר זי"ע, האדמו"ר השישי לבית גור שהנהיג את החסידות במשך שלוש וחצי שנים (ז' בתמוז תשנ"ב - ט"ז באדר תשנ"ו), ובן זקוניו של כ"ק האדמו"ר האמרי אמת.

סעודות ההילולא נערכו החל מאתמול בערב, בבית המדרש של גור בירושלים ובכל בתי החסידים בארץ ובעולם.

האדמו"ר מגור יעלה לציון השוכן בחצר ישיבת שפת אמת שבשכונת מקור ברוך בירושלים, היום בשעות הבוקר, יחד עם בני האדמו"ר הפני מנחם. לתפילת מעריב בבית המדרש הגדול של גור אמש, ניגש בנו המתגורר בירושלים, הרה"צ דניאל חיים אלתר.

בגלל מגיפת הקורונה הונהגו מספר שינויים מתבקשים בסדרי ההילולא. אלפי בחורי ישיבות גור הורשו לעלות לציון רק בלילה, כאשר מיד לאחר מכן עליהם לחזור לישיבות.

כמו כן, הודיעו בחסידות על ביטול התפילות המרכזיות בבית המדרש, וזאת בגלל ההנחיות החדשות של משרד הבריאות האוסרות קיום התכנסויות של למעלה מ-100 איש. כיון שכך, לא יתקיימו מהיום בביהמ"ד תפילות שחרית ומנחה שתוכננו להיערך יחד עם האדמו"ר.

מתולדותיו:

נולד בכ"א תמוז תרפ"ו, כבן זקוניו של האדמו"ר האמרי אמת מגור. אמו היא הרבנית פייגא מינטשא, זוגתו השנייה של האמרי אמת שנישאה לו לאחר שהתאלמן. לא היו לה בנים נוספים מלבד הפני מנחם.

הוא נולד פג והיה במשך זמן מה בסכנת חיים. למרות זאת התעקש אביו הרבי לערוך את הברית בעתו ובזמנו, רק לאחר מאמצים רבים נמצא מוהל שהסכים למול את הרך הנולד חרף מצבו המיוחד. נקרא שמו בישראל 'פנחס מנחם' על שם השפתי צדיק מפילץ ו'מנחם' גם על שמו של הרבי מקוצק.

בר המצוה שלו נערכה חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת תרצ"ט, בכמות משתתפים מצומצמת מאוד, ובמשך החודשים הבאים, היה בן הזקונים צמוד לאביו הרבי ונמלט עמו ממקום מסתור אחד למשנהו. באחד הפעמים שהלך ברחוב לבדו, אירע שתפסו אותו נאצים והעלו אותו על משאית שאספה יהודים אל הבלתי נודע. אחד החסידים שהבחין בבן הזקונים החביב, חטף אותו מיד והציל את חייו של בן הרבי שכל חצר גור דאגה לשלומו.

לארץ ישראל עלה יחד עם אביו ואחיו, במסע ההצלה שטווה האדמו"ר הלב שמחה זיע"א. הם הגיעו ארצה בפסח ת"ש. בי' בתמוז תש"ו נישא עם בת הרב אברהם מרדכי אלתר, בנו של הרב משה בצלאל, אחיו של אביו האמרי אמת.

לאחר נישואיו התגורר סמוך לאביו ועם פטירת אביו נתן לו אחיו הרבי הלב שמחה מגור את הדירה ששכנה בבניין שבו נמצאת עד היום ישיבת שפת אמת, אליה עבר להתגורר יחד עם אמו. בדירה זו התגורר כל ימיו.

לא חפץ להתפרנס מגאונותו הגדולה בתורה ועבד למחייתו כמוכר ספרים. אולם בשנת תשי"ז, לאחר פטירתו הפתאומית של הגרי"ז סנקביץ, ראש ישיבת שפת אמת, החליט אחיו האדמו"ר הבית ישראל מגור, שהוא יכהן כראש ישיבה במקומו. בעיתונות התקופה מוצאים אנו הודעה מיוחדת על המינוי הנכבד, חתומה בידי הג"ר אברהם בנימין זילברברג, חבר הנהלת הישיבה בארה"ב.

כיהן כנשיא מועצת גדולי התורה, כחבר הנהלת החינוך העצמאי וכחבר הנשיאות של מפעל הש"ס, ובשנת תשל"א מונה לבקשת אחיו הבית ישראל ליו"ר אגודת ישראל. בכל תפקידיו אלה פעל רבות בשליחות אחיו האדמו"רים, הבית ישראל והלב שמחה, והיה מביא את דבריהם בכל נאומיו הציבוריים, כאשר היה מציין תדיר "עד כאן דברי הרב" - ורק אז נפנה להמשך דבריו שלו.

באותן שנים בהן הנהיגו אחיו את חסידות גור, היה זה מחזה מפליא לראות איך אחי הרבי, בנן של קדושים וגאון גדול בתורה שכל רז לא אניס ליה, יושב לפני האדמו"ר בהכנעה ובביטול כאחד החסידים. זקני החסידים היו סחים על כך בהתפעלות רבה וראו בכך דוגמה מחייבת להמוני החסידים, כיצד צריך להיראות חסיד בהתבטלותו לרבו.

בז' תמוז תשנ"ב, עם הסתלקות אחיו האדמו"ר הלב שמחה, התפתח ויכוח חריג ונדיר בעולם החסידות. הרבי הפני מנחם ואחיינו, בנו של הלב שמחה ומי שמנהיג כיום את חסידות גור, ניסו לשכנע זה את זה לקחת את עול ההנהגה, כאשר כל אחד מתעקש ומסביר מדוע אין זה ראוי שהוא ייקח את התפקיד.

לבסוף, הרבי הפני מנחם ניאות לקבל על עצמו את ההנהגה ורשם מיד צוואה בכתב יד קדשו, שבה מינה את האדמו"ר מגור הנוכחי, למלא את מקומו באדמו"רות.

מתחילת שנת תשנ"ו, השנה בה הסתלק לשמי מרומים, החל לפזר רמזים עבים על הסתלקותו הקריבה. החסידים מיאנו להבין, היו שחשבו שהוא מרמז להסגר קרוב ועל פרישות שינהיג בעצמו מאלפי החסידים, אך איש לא העז לחשוב שהגרוע מכל עומד להתרחש. הוא דיבר בכאב לב על פיגועי ההתאבדות שרדפו זה את זה, ויומיים לפני פטירתו פרסם מכתב חיזוק נוקב שפתח במילים "אשר יגורנו והזהרנו בא".

בפורים תשנ"ו אמר שהטיש יהיה כמו ב"ערב שבת תשעה באב", סירב לצאת לטיש עד לאחר שיסיימו עם האוכל ואמר: "איני יכול לסבול את ריח המאכלים". לאחר מכן נשא שמוע'ס ארוך במיוחד, בו הרחיב על עניין חילופי הנהגה, דברים שבדיעבד התבררו כדברי נבואה וצוואה.

בביתו פנימה, לאחר כתיבת השמועס, צירף פתק נוסף עם מספר מילים מרעידות, אותן לא אמר בשמועס: "כל אשר תאמר ינתן לה, מרומז על נשמות הצדיקים שנקראים לבוא אל המלך. מיתת צדיקים מכפרת וצדיק יכול להוציא נשמות מהגיהנום. הצדיק האמיתי רוצה מה שהש"י רוצה. לא ביקשה דבר כי אם וגו' הגי שומר הנשים".

כשסיים את כתיבת השמועס, החל להסתובב הלוך ושוב בביתו אחוז שרעפים, כשפיו ממשיך למלמל פסוקים מהמגילה. בסערה פנה לרבנית ואמר: ומשה עלה אל האלוקים. משה רבינו טרם הסתלקותו הגיע אל הדרגות הגבוהות ביותר. הוא ראה הכל. הבין הכל.

שוב פסע בביתו הלוך ושוב, אחוז דבקות, ושוב פנה אליה ואמר: מיתת צדיקים מכפרת. כלל ישראל שרוי במצב קשה. צריך מסירות נפש בשביל כלל ישראל. אני רואה שכאן קשה לפעול. מלמעלה אפשר הרבה יותר לפעול.

הרבנית נבהלה מן הדברים ופנתה לחייג אל בניה, לשאול מה פשר הדברים הללו הנשמעים מפי הרבי. אולם בינתיים פנה הרבי אל חדרו למנוחה.

הרבנית הבחינה כי הרבי טרם התפלל מעריב, ולא הכין מים לנטילת ידיים של שחרית. רק קרא קריאת שמע ופנה אל מיטתו. היא הבינה כי ככל הנראה הוא ינוח מעט ויקום שוב, ופנתה אף היא לשינה.

כשהתעוררה לפנות בוקר, בשעה בה הורגל הרבי לפתוח את סדר יומו, והבחינה כי הוא לא קם, ניגשה אל מיטתו וגילתה אותו שוכב על צידו בפנים מאירות ומחייכות במיוחד, פאותיו מסודרות ומסולסלות אולם נשמתו פרחה כבר למרומים.

הרבנית הזעיקה מיד את בניה ואת המשמשים, כשכולם נכנסים אל הבית ונדהמים למחזה הנורא הזה. הרבי שוכב בפנים מאירות כפי שהיה נראה במהלך שמחות מיוחדות. פניו מפיקים נהרה וזוהר עילאי ונשמתו פרחה.