ב-5 בפברואר 1952 הביאה שרת העבודה דאז, הגברת גולדה מאירסון - מאיר את הצעת חוק הביטוח הלאומי לקריאה ראשונה בכנסת ישראל. בנאומה אמרה: "היום בו פותח כל בית-מחוקקים בעולם את דיוניו בחוק הביטוח הסוציאלי הוא מאורע גדול בחיי כל מדינה. אני מרשה לעצמי לומר כי שבעתיים גדול המאורע במדינתנו הצעירה, וזכות גדולה היא לכנסת שכבר בשנה הרביעית לעצמאותנו ניגשת היא לדון בחוק הראשון במערכת החוקים בביטחון סוציאלי. השאיפה לחיי חברה מתוקנים ציינה את האומה העברית מראשיתה, בראשית הופעתה על בימת ההיסטוריה, ולהט נביאיה למען הרש והאלמנה הטביעו את חותמם על התפתחותה של התרבות האנושית".
מיואשים ופסימיים
אלא שהדאגה לעני, ליתום ולאלמנה שהם מעיקרי תורתנו הקדושה אינם מקבלים כיום את המקום הראוי במציאות הכלכלית של מדינת ישראל בשנת 2013. נתונים קשים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום הנכה הבינלאומי החל היום (שלישי) מגלים כמה מדאיג ועצוב מצבו של ציבור הנכים והמוגבלים במדינת ישראל. רבים מהנכים חשים בדידות, מודאגים מאוד ביחס לעתידם, פסימיים, מתקשים בתפקוד היומיומי ובקבלת מלוא הזכויות המגיעות להם.
נתונים שמפרסם המוסד לביטוח לאומי מראים כי השנה שולמו כ15 מיליארד שקל לכ330,000 נכים בישראל : 223,152 מקבלי קצבת נכות כללית, 35,593 מקבלי הטבות בניידות, 36,991 ילדים נכים, 37,775 נפגעי עבודה, 4423 נפגעי איבה ו465 נכים אסירי ציון.
צדקה כמוטיב לצדק
מוסד הצדקה הוא אחד מסימני ההיכר האופייניים בחברה היהודית מאז ומתמיד. וכפי שמביא הרבמ"ם בהלכות מתנת עניים: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה". אך למרבה הצער, נראה שנשכח מאיתנו כי המילה "צדקה" באה מהשורש צ.ד.ק.
כלומר, לא מדובר רק בטובה שעושה העשיר או שעושה המדינה לעני, אלא מדובר בעשיית צדק, או בלשון לאומית, חלוקה ראויה, הוגנת ושוויונית יותר של הנכסים של כלל הציבור. ניתן לסווג את מצוות הצדקה עם החובות הדתיות המוטלות על אדם, כמעט כאחת מן המצוות שבין אדם למקום. אבל, יש להלכות אלו גם מאפיין אתי-חינוכי, מוסרי ואוניברסלי, המביא את האדם לסגל לעצמו רגישות למצוקות הזולת ושליטה ואיפוק ביצר הרכושנות.
סדקים וחוסר אמון
"אין ספק כי בשנים האחרונות יש סדק באמון הציבור בביטוח הלאומי" אומרת עו"ד שרונה תגר, העוסקת בתביעות ביטוח לאומי, "לאחר שהקצבאות קוצצו קיצוץ דרסטי, הציבור חש שהוא אינו מקבל את אשר מגיע לו בדין, גם אם הוא עבד שנים רבות והפריש ממשכורתו לקופת הביטוח הלאומי".
בשנים האחרונות, נעשו שינויים מרחיקי לכת במדיניות הממשלה כלפי תקציבים חברתיים, תקציבי רווחה ותשלומי העברה, כלומר קצבאות הביטוח הלאומי. בעוד בעבר חלה עלייה מתמדת הן בזכאויות לקבלת גמלאות והן בגובה תשלומי הקצבאות, הרי שהחל משנת 2002-2001 התהפכה המגמה - הן קיצוצים בעצם הזכאות והן ירידה ממשית וריאלית בהיקף הקצבאות המשולמות. הקיצוץ בולט במיוחד בקצבאות לאוכלוסייה בגיל העבודה - דמי אבטלה, גמלה להבטחת הכנסה וקצבאות הילדים, זאת, מתוך מגמה לצמצם את התמריצים השליליים לעבודה שהיו גלומים במערכת הקצבאות.
"כלפי חוץ ניתן לומר, כי הקיצוצים נעשו בגלל המיתון הכלכלי, אבל קיים חשש עמוק שהשינויים האלה נערכים גם בגלל שינויים בערכים אידיאולוגיים, ערכים חברתיים וערכים מוסריים. האם כך אנחנו רוצים, כמעט שיאני העולם באי-שוויון בהתחלקות ההכנסות? האם לכך שאפנו, שנהיה באחד המקומות הראשונים בעולם בשיעור העוני בקרב ילדים?"
"קצבת הנכות הכללית בסך 2,400 ₪ אינה מאפשרת קיום בכבוד" אומרת עו"ד תגר. "הדבר משמעותי במיוחד עבור אלה שאינם מועסקים כלל אולם חמורה מכך היא העובדה שרק 21% מהנכים שמעו בכלל על התיקון לחוק, המאפשר לעבוד בלי להפסיק לקבל את הקצבה"
מהנתונים שמפרסם הביטוח הלאומי עולה כי רק 19% ממקבלי קצבת נכות כללית מועסקים, רובם (53%) במשרות חלקיות ובשכר נמוך של 3,000 שקל או פחות. עוד עלה מהמחקר, כי בארבע השנים מאז הופעל תיקון 109 לחוק הביטוח הלאומי (חוק לרון) המאפשר לבעלי נכות כללית לעבוד לפרנסתם בלי לפגוע בקצבתם - רק 3% ממקבלי הקצבה הגדילו את הכנסותיהם מעבר לרף ההכנסות המרבי הישן, שהיה 25% מהשכר הממוצע במשק (נכה שהרוויח יותר מכך איבד את קצבת הנכות שלו בביטוח הלאומי).
עבודה מצמצת תלות
בקהילת המחקר האקדמית אומרים כי הדרך הטובה ביותר לצמצם את תלותם של הנכים בתשלומי הקצבה ולשלבם בחברה, היא באמצעות קליטתם בעבודה, אם הם יכולים ורוצים לעבוד. על פי תפישה זו, אנשים עם מוגבלות מסוגלים לתרום לעולם העובדה ולחברה לא פחות, ולעתים אף יותר, מעמיתיהם שאינם מוגבלים.
ואולם, המציאות בתחום קודרת: רבים ממקבלי הקצבה אינם פונים לשוק העבודה בשל מצבם הרפואי, או בשל החשש לאבד את הקצבה, לעתים פשוט בשל אי ידיעה על קיומו של "חוק לרון". הביטוי לכך הוא שכ-70% ממקבלי קצבת נכות כללית עבדו בתקופה שלפני זכאותם לקצבה, אך עם קבלת הקצבה רק 19% מהם המשיכו לעבוד. זהו שיעור נמוך במידה ניכרת לעומת הממוצע במדינות OECD, שהוא 33% עובדים למרות קבלת הקצבה.
המחקר מעלה עוד כי 37% ממקבלי קצבת הנכות דיווחו שאינם עובדים מזה חמש שנים, ו–12% נוספים לא עבדו מעולם. מבין הלא מועסקים, הרוב (76%) אמרו כי מצבם הרפואי ובעיות הנגישות הפיסית למקום העבודה אינם מאפשרים להם לעבוד מאחר שהם אינם יכולים. ו–10% נוספים טענו כי השכר הנמוך שהם יכולים לקבל אינו אטרקטיבי דיו כדי שייצאו לעבוד.
"ביום כזה" מסכמת עו"ד שרונה תגר: ''חשוב לעודד וליידע את כלל הנכים על מגוון האפשרויות העומדות בפניהם כדי למצות את מלוא הזכויות המגיעות להם ביושר. חוסר המידע שאמנם נגיש אך מבלבל מאוד הוא זה שגורם לחוסר הוודאות ולמספרים העגומים שמציגים מכוני המחקר. אין סיבה בעולם שנכים יסבלו ולא יקבלו את המגיע להם בדין ובצדק".