מכללות מקצועיות רבות מציעות לא רק השכלה אלא גם הבטחה להשמה בפועל. כלומר, הסטודנטים המתעניינים מקבלים הצעה שכוללת גם לימודים וגם השתלבות בשוק התעסוקה עם השלמת מחויבויותיהם. אך מה קורה כאשר ההבטחה מופרת? האם הבוגר זכאי לתבוע פיצויים בגין הפרת חוזה? זו הסוגיה שעמדה במרכזו של פסק דין חשוב שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
מדובר בתביעה שהוגשה נגד מכללה מקצועית ראשונה מסוגה בישראל למקצועות האופטיקה, שהוקמה בשנת 2011 על ידי רשת אופטיקנה. במסגרת הפרסומים אודות הלימודים במכללה, הובטח לסטודנטים שהם יושמו לעבודה בסניפי הרשת המצליחה. יתרה מזו, המכללה אף התחייבה להשיב לסטודנטים את מלוא שכר הלימוד במידה שתהיה התמדה בעבודה, וזאת בחמש פעימות לאורך חמש שנים.
הפרת חוזה או סירוב לעבודה?
התביעה (סע"ש 16478-08-14) במקרה הנ"ל הוגשה על ידי בוגרת שטענה כי ההבטחה להשמה הופרה כלפיה. המכללה, מנגד, טענה כי לא היו דברים מעולם. "להפך", נאמר על ידי במכללה, "התובעת הוזמנה לאחר תום הלימודים לראיון עבודה אצל מנהל המעבדה, והיא זו שסירבה למשרה שהוצעה לה".
בית הדין לעבודה בחן את עדויות הצדדים וקבע כי יש לקבל את התביעה בחלקה. הסיבה הראשונה לכך הייתה נעוצה בתצהירו ובעדותו של מנהל המעבדה שערך את ראיון העבודה לבוגרת. האחרון העיד שהוא התרשם בראיון מכך שהתובעת לא הביעה "מאה אחוז רצון" לעבוד בתפקיד שהוצע לה במעבדה (היא העדיפה תפקיד אחר במכללה לאופטיקאים).
כמו כן, מנהל המעבדה ציין כי הנוהל הוא שכמה ימים לאחר הריאיון חוזרים למרואיין עם תשובה, אך במקרה הנ"ל לא נעשתה כל חזרה לתובעת מצד המכללה. מנהל המעבדה אף סיפר בעדותו שלאחר כל ראיון עבודה הוא עורך סיכום פגישה שמועבר למחלקת כח אדם, אך סיכום פגישה במקרה המדובר לא הוצג כראיה בהליך בבית הדין. במילים אחרות, הטענה לגבי סירובה של התובעת להתקבל לעבודה במעבדה נטענה ללא ראיות מוצקות שיתמכו בה.
מן העבר השני, התובעת הציגה מסרונים שנשלחו על ידה לנציגי המכללה ובהם היא הביעה נכונות (אם כי בעדיפות שנייה) לעבודה במעבדה. הבוגרת אף הוכיחה שהיא התקשרה כעבור שלושה ימים למנהל המעבדה ומיד לאחר מכן שלחה מסרון למזכירת המכללה בו היא מדווחת שנאמר לה ש"אין צורך בעובדים נוספים בגלל מכירות נמוכות". מזכירת המכללה לא העמידה את התובעת על טעותה אלא השיבה באותו היום במסרון שהיא "מטפלת בזה" ושהיא "מבררת". כלומר, לא נשלחה הכחשה אלא רק בקשה להיאזר בסבלנות.
מסתבר, למרות העדר תיעוד לגבי שיחת הטלפון בין מנהל המעבדה לבוגרת, יש להניח שמסרון שנשלח מגלם היטב את כיוון הדברים. קרי, שהתובעת לא הייתה זו שסירבה לעבודה אלא שהמכללה לא קיבלה אותה ולא הציעה לה תפקיד קונקרטי.
כיצד מחשבים את הפיצוי?
כעת, בית הדין לעבודה נדרש לבחון את סוגיית הפיצוי. בעוד התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין שכר עבודה של שלוש שנים לפחות, כולל החזר שלוש פעימות משכר הלימודים ובסך הכל כ-150,000 שקלים, המכללה טענה כי התביעה צריכה להידחות ואין לפסוק פיצויים כלל.
המקור המשפטי לפסיקת פיצויים בהפרת התחייבות להשמת עובדים על ידי מוסד לימודים טמון בהפרת החוזה בין הצדדים. כידוע, סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי חוזה יש לקיים בתום לב. על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, פיצויים בגין הפרת חוזה נפסקים לפי התוצאה המסתברת של ההפרה. ההלכה הפסוקה סימנה את הדרך לחישוב פיצויים במקרים אלה בשני שלבים. בשלב ראשון בית המשפט בוחן את הנזק מבחינת מידתו והיקפו, ובשלב שני נקבעים שיעורי הפיצוי בגין הנזק שנגרם.
בחזרה לתובעת בוגרת הקורס, בית הדין לעבודה קבע כי מדובר במקרה שבו הנזק הוא ברור. התובעת סיימה את הקורס בגיל 69, לאחר ששקדה במשך שנתיים על לימודים שבסופם הובטחה לה הזדמנות ממשית לעבודה.
בית הדין ציין כי ברור שהפרת ההבטחה הציבה את התובעת אל מול שוקת שבורה. בפרט נוכח הקושי שבמציאת עבודה בגילה המתקדם. בפסק הדין נכתב כי המכללה והרשת "היו צריכות לצפות כי הפרת התחייבותן כלפיה תביא לפגיעה קשה בתובעת", וזאת משום שהיא "תישאר ללא יכולת להתפרנס בתחום בו הוכשרה על ידן". הודגש כי נתבעות ידעו מהו גילה של התובעת עם קבלתה לקורס ועל כן להתחייבותן כלפיה הייתה "משמעות מיוחדת".
עם זאת, בית הדין לעבודה לא מצא לנכון לפסוק את מלוא הסכום. היקף הפיצויים הועמד על סך של 30,000 שקלים בלבד, תוך שבית הדין אף מותח "בעדינות" ביקורת על התנהלותה של התובעת. "לקחנו בחשבון את התרשמותנו הישירה מהתובעת בעת עדותה", כתבו השופטים בפסק הדין, "התרשמות אשר הובילה למסקנה כי ההימנעות מלשלב את התובעת בעבודה נבעה מאישיותה ומהליכותיה, אשר יש בהם כדי לעורר קושי ביחסי עבודה, וזאת בלשון המעטה".
פסק הדין מדבר בעד עצמו וקובע באופן חד משמעי כי לא ניתן להתחייב לתלמידה עבודה והשמה בסיום הקורס מבלי לעמוד בהבטחה במלואה חרף העובדה כי התלמידה אינה מתאימה למקצוע.
לדעתי, ככל והמכללה הייתה מתנה את ההשמה בעבודה במבחני התאמה – קבלה גם בתום הלימודים אינה הייתה מוצאת עצמה במצב בעייתי כפי שעלה בפסק הדין.
אמור מעתה: הבטחות יש לקיים במלואן ויש לחשוב על כך מראש במועד החתימה על ההסכם!
הצגת כל התגובות