רשויות מקומיות רשאיות לדרוש אגרות חנייה רק בשטחים ציבוריים שנחשבים לשטחיהן. מן הסתם, הן אינן רשאיות לגבות תשלום על חנייה בבניין פרטי למשל. נכון? אז אצל עיריית בני ברק זה פחות נכון.
לפני כחמש שנים היא החלה לחייב בתשלום עבור חנייה במפרץ חנייה פרטי, השייך לשני בניינים ברחוב זכריה בעיר. בשנת 2013 נהג שהחנה את רכבו במפרץ ו"זכה" בדוחות חנייה החליט לעשות מעשה והגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה.
לייעוץ בתחום:
בבקשה הוא טען שמפרץ החניה נמצא בבעלות פרטית של דיירי הבניינים הסמוכים, ולכן לעירייה אין סמכות לגבות תשלום עבור החניה בו.
המבקש דרש לחייב את העירייה להשיב את הכסף שגבתה מכל מי שחנה במקום בשנים האחרונות (אלה ששילמו דמי חנייה ואלה שנקנסו ושילמו את הקנס).
אבל העירייה התנגדה לבקשה וטענה כי פעלה כדין ולכן אינה צריכה להשיב כספים או להפסיק עם הגבייה.
לטענתה, המפרץ ממוקם בשטח פתוח שהוא חלק בלתי נפרד מהכביש והיא רשאית לגבות בגינו דמי חנייה אפילו אם הוא "שטח פרטי". העירייה הפנתה לפסיקה קודמת שקובעת כי ניתן להתייחס לשטח כזה כחלק מהרחוב, ואז הוא שייך לה בהתאם לחוק העזר העירוני.
לחלופין, טענה העירייה כי פעלה באישור הדיירים והראתה לבית המשפט מכתב ששלח לה אחד הדיירים בשנת 2012 שבו התבקשה לצבוע את המדרכה בכחול-לבן.
בתגובה, הגיש התובע תצהירים של דיירים אחרים, שהוכיחו שהמכתב לא נשלח על דעת הדיירים ושמעולם לא התקבלה בנושא זה החלטה מסודרת באסיפת דיירים.
הבקשה אושרה כייצוגית בשנת 2014 ומאז ועד לאחרונה התנהלו דיוני ההוכחות בתיק. בתקופה זו הפסיקה העירייה את הגבייה בהוראת בית המשפט.
התעשרה בניגוד לחוק
בפסק דין סופי שניתן לפני שבוע ימים השופט אליהו בכר החליט לקבל את התביעה הייצוגית וקבע כי העירייה פעלה ללא סמכות.
לדברי השופט, חוק העזר העירוני לא מיועד לאפשר לעירייה לנהל חניון מסחרי בשטח השייך לאנשים פרטיים.
"סמכות העירייה בקניינו של הפרט נוגעת לסמכות אכיפה להסדרת מפגעים – ולא סמכות לעשות שימוש מסחרי בשטח הפרטי ולשלשל לכיסה רווחים מקניינו של אדם", כתב השופט, והסביר כי העובדה שניתן להגדיר מפרץ חנייה כחלק מ"רחוב" אינה מקנה לעירייה סמכות חוקית לשלול מבעליו את השליטה בו.
לפיכך, השופט קבע שהעירייה התעשרה שלא כדין על חשבון משלמי האגרות והקנסות ועליה להשיב את כל מה שגבתה בשנתיים שלפני מועד הגשת הבקשה ועד לאישורה. לפי התחשיבים שהוגשו לבית המשפט מדובר בסכום של כ-50,000 שקל מקנסות ועוד כ-191,000 שקל מאגרות חנייה. ואולם, מכיוון שלא ניתן לאתר את משלמי אגרת החנייה – סכום זה יועבר לקרן למימון תובענות ייצוגיות.
למבקש נפסק גמול של 10,000, ושכ"ט עו"ד בסך 23,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אסף שילה
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ורד כהנא קורץ
עורכי דין דיני תביעות ייצוגיות • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין עמית סול ממשרד דוד, סרוסי סול, עוסק במשפט מנהלי
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
הצגת כל התגובות