ב-2013 רכשו בני זוג מחברת "אחים חסיד" דירה בת ששה חדרים בשכונת פסגת זאב בירושלים. עם חתימת ההסכם הם שילמו 300,000 שקל וסוכם כי יתרת התמורה, 1,550,000 שקל, תשולם עם מסירת הדירה. הם היו אמורים לקבל את דירתם באפריל 2014 אך הם קיבלו אותה רק בסוף חודש מאי 2015.
לייעוץ בתחום:
בתחילת השנה שעברה הם הגישו תביעה נגד החברה בה ביקשו פיצוי של 118,000 שקל על העיכוב. לטענתם, הן חוק המכר (דירות) והן ההסכם קובעים כי על החברה לפצות אותם עבור כל חודש של איחור. התובעים ציינו כי יש לחשב את הפיצוי לפי שווי שכירות של דירה מקבילה – 6,500 שקל לחודש.
הנתבעת טענה מנגד כי אין בסיס לפיצוי שכן האיחור במסירה לא היה בשליטתה ונבע מהליכי הקפאה שננקטו נגד אחד מקבלני המשנה של המיזם ומנעו את התקדמות הבנייה.
היא טענה בנוסף כי התובעים שילמו את רוב התמורה עם מסירת הדירה, ופסיקת פיצוי במקרה כזה תוביל להתעשרותם על חשבונה. הנתבעת הסבירה כי אם תתקבל התביעה התובעים יזכו לתשואה של מעל 30% על הסכום ששילמו. מעבר לכך, לדבריה, הם לא הביאו ראיה כלשהי לאופן חישוב הפיצוי שנתבע על ידם.
התובעים השיבו כי הפיצוי הקבוע בהסכם ובחוק לא מותנה בכך שהתמורה שולמה לפני מועד המסירה. לעניין הפסקת העבודות הם טענו כי הדבר נבע מסכסוך כספי בין הנתבעת לבין קבלן המשנה והמחדל כן היה בשליטתה.
כשל משמעותי
השופטת תמר בר-אשר צבן מבית משפט השלום בירושלים הבהירה כי הרציונל העומד בבסיס חוק המכר (דירות) הוא לפצות את מי ששילם את תמורת הדירה ולא קיבל את דירתו בזמן על ההוצאות הכפולות שנדרש להוציא (גם על הדירה שרכש וגם על שכר דירה).
לדבריה, הכשל המרכזי של התובעים הוא בכך שהם לא הוכיחו מה שווי דמי השכירות של דירה דומה באמצעות חוות דעת שמאית. הם גם לא הוכיחו את דמי השכירות שנאלצו לשלם בפועל באמצעות הגשת הסכם השכירות. מדובר ביסוד מרכזי של התביעה שבלעדיו לא ניתן לקבל את התביעה, כתבה השופטת.
מעבר לכך, קבעה השופטת, החוק מאפשר לצדדים לקבוע בהסכם כי חובת הפיצוי במקרה של איחור לא תחול בנסיבות שלקבלן לא היו שליטה עליהן, כפי שעשו הצדדים במקרה זה. הנתבעת הגישה את צו הקפאת ההליכים ובכך הוכיחה כי חל עליה הסייג אך התובעים מצדם, לא הוכיחו את טענתם כי למרות הצו הנתבעת הייתה יכולה להמשיך ולקדם את העבודות.
השופטת ציינה עוד כי לעובדה שהתובעים שילמו את מרבית התמורה עם קבלת החזקה הייתה יכולה להיות השלכה על אופן חישוב הפיצוי, אם תביעתם הייתה מתקבלת. היא הסבירה כי מרבית הסכום נותר בידי התובעים בתקופת האיחור והם הרוויחו את "מחיר הכסף" (הריבית שנצברה על הסכום). לפיכך, אם היה נפסק להם פיצוי, היה מקום להפחית ממנו את הפרשי הריבית וההצמדה.
בסיכומו של דבר דחתה השופטת את התביעה.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ התובעים: עו"ד שלמה בן-מנחם
- ב"כ הנתבעת: עו"ד רמי בביאן
עורכי דין מקרקעין • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין יעקב קסלר עוסק בדיני מקרקעין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.