במאי 2011 הגישה התובעת כנגד אחותה ובעלה תביעה כספית בבית המשפט למשפחה בתל אביב. היא טענה כי נטלה הלוואה עבורם ומשכנה את ביתה אך הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם לשאת בתשלומי המשכנתא וכתוצאה מכך הבנק מימש את המשכנתא והיא איבדה את קורת הגג מעל ראשה.
באוגוסט 2014 קיבל בית המשפט את התביעה והנתבעים חויבו לשלם לתובעת סך של כ-300,000 שקל. מאחר שהם לא פרעו את החוב היא פתחה נגדם בהליכי הוצאה לפועל ובמסגרת זו ביקשה להטיל עיקול על ביתם.
אלא שאז היא נדהמה לגלות כי בספטמבר 2011 הם מכרו את הבית לנכדם. היא גילתה בנוסף שהנכד נטל הלוואה מבנק ירושלים לצורך הרכישה והבנק מתכוון לממש את הנכס לאחר שהוא לא עמד בתשלומי המשכנתא.
בנסיבות אלה הגישה התובעת תביעה נוספת נגד אחותה, בעלה ונכדם וטענה כי עסקת המכר פיקטיבית ונחתמה אך ורק כדי להתחמק מתשלום החוב. התובעת הדגישה את הקשר המשפחתי בין המוכרים לקונה ואת העובדה כי העסקה נחתמה זמן קצר מאוד לאחר שהגישה נגדם את התביעה הראשונה.
היא ביקשה מבית המשפט להצהיר כי ההסכם בטל או לחילופין, לקבוע כי לאחר שבנק ירושלים יגבה את חובו יתרת זכויות הנתבעים בנכס יעוקלו להבטחת תשלום החוב כלפיה.
הנתבעים טענו להגנתם כי נכדם האהוב גדל בביתם והם מכרו לו את דירתם בשל ערכה הסנטימנטלי והרגשי. לדבריהם, הם סיכמו איתו שיאפשר להם לגור בדירה עד 120 שנה והם לא ייאלצו לחפש קורת גג אחרת בגילם המתקדם.
הנכד טען מצידו כי רכש את הדירה תמורת 1,630,000 שקל בתום לב. לדבריו, 950,000 שקל מסכום התמורה שילם באמצעות הלוואת המשכנתא ואת היתרה שילם במזומן באמצעות כספים שחסך בביתו.
גרסאות סותרות
לדברי השופט יחזקאל אליהו מבית המשפט למשפחה בתל אביב נסיבות עריכת הסכם המכר מעלים מספר "אותות מרמה" מחשידים ומטרידים.
כך, העובדה שההסכם נחתם שלושה חודשים בלבד לאחר שהתובעת פתחה את ההליך הקודם מול הנתבעים היא חשודה.
בנוסף, הנתבעים ונכדם מסרו גרסאות סותרות בעניין הרקע לחתימת ההסכם. בעוד שהנתבעים מסרו כי מדובר היה בהליך מתוכנן מראש הנכד מצדו מסר כי למד על מכירת הדירה ממודעה בעיתון.
יתר על כן, הקשר המשפחתי בין הנתבעים לבין נכדם "הוצנע" בפנייתם לבנק לקבלת משכנתא וניכר ממסמכי ההלוואה כי הבנק לא היה מודע לכך שמדובר בעסקה בתוך המשפחה.
זאת ועוד, על פי הסכם המכר החזקה בדירה אמורה הייתה לעבור לנכד בנובמבר 2011 אך הנתבעים גרים בה עד היום.
השופט הוסיף כי גרסת הנכד לפיה יתרת התמורה בסך 680,000 שקל שולמה על ידו במזומן מכספים שנשמרו "מתחת לבלטות" היא תמוהה ולא סבירה בעליל ומסתבר יותר כי הוא כלל לא שילם את הסכום לנתבעים.
השופט סיכם כי נראה שהנתבעים ונכדם "חברו להם יחדיו" מתוך רצון להבריח את הנכס מידי התובעת. בנסיבות אלה קיבל השופט את התביעה וקבע כי התובעת זכאית לגבות את חובה מסכום התמורה שהנכד לא שילם לנתבעים, בין באמצעות מימוש הדירה ובין ישירות מהנכד.
על הנתבעים ונכדם הוטלו הוצאות של 40,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד קובי קמחי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד רונית רווח, עו"ד גדעון היכל, עו"ד אמיר סטמרי
עורכי דין מקרקעין • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עו"ד מרדכי וסרטייל עוסק בדיני מקרקעין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.