הדס מיארה (30, נשואה ואם לילד) בוגרת תואר ראשון במדעי החברה הגיעה לאוניברסיטת בר-אילן מלב החברה החרדית, היא התחנכה במוסדות ליטאיים יוקרתיים, אבל מילדות חלמה על לימודים באוניברסיטה. "הייתי נוסעת בקו 402, קו המהדרין מבני ברק לירושלים, רואה את השלט של אוניברסיטת בר-אילן ותוהה אם אי פעם אזכה לדרוך במקום הזה. בעולם שאני מגיעה ממנו זה חלום רחוק מאוד, אסור, לא ריאלי. למדתי ב'סמינר שרנסקי' ולאחר י"ב יצאתי לפנימייה במכללה באופקים, שבה עוברים מסע של התחזקות וגם לומדים."
להדס תעודת הנדסאית תקשורת חזותית, היא עבדה במשרד פרסום והיו לה גם לקוחות פרטיים, אבל החלום על האקדמיה לא עזב אותה. "בשלב מסוים משרד הפרסום שעבדתי בו נמכר, הייתי מובטלת, ידעתי שזה או עכשיו או לעולם לא, והחלטתי לעשות את השינוי. השקעתי המון משאבים, עשיתי פסיכומטרי ושנה של השלמת בגרויות, שסיימתי בהצטיינות ומשם המשכתי ללימודים בתחום מדעי החברה. זה לא היה קל, הייתי צריכה לג'נגל בין הרבה משימות, אבל היכולת הזאת היא חלק מהכוח שלי כאמא, כאישה וכאישה חרדית. כשנתקלתי בקשיים, הבייביסיטר לא הגיעה, למשל, תמיד זכיתי להתחשבות מהמרצים, ובסופו של דבר, הופתעתי מעצמי כמה אני נהנית לשבת וללמוד ולאיזה הישגים אני מסוגלת להגיע."
לצד ההפתעות הטובות וההישגים המרשימים, נתקלה הדס גם בלא מעט קשיים. "כמו כל סטודנט שיתופיות, הדדיות בלימודים, חברה – הם דבר מאוד חשוב. אני מגדירה את עצמי כאדם ליברלי ופתוח ואישה פמיניסטית. אני גרה בפתח תקווה, עשרים דקות מתל אביב, אבל הסביבה שלי בכל זאת היתה כולה חרדית ודתית וההגעה לקמפוס בר-אילן לוּותה בהלם תרבות, הרגשתי שמדברים בשפה שונה והיתה לא מעט בדידות. בבר-אילן יסוד דתי, אוריינטציה דתית, ימים דתיים, אבל היא מקום לכולם."
"החודשים הראשונים היו מאתגרים מאוד, חיפשתי ניצנים של חרדים באוניברסיטה ולא מצאתי כאלה. אז נתקלתי בפוסט של סטודנט חרדי ששאל אם יש עוד חרדים בבר-אילן והציע להתאגד, וכך היה. בהתחלה היינו שלושה, הקמנו את 'התא החרדי' יחד וגילינו עוד ועוד סטודנטים חרדים, צמחנו ל-200 חברים. יחדיו גייסנו גם הכרה וגם משאבים.
האוניברסיטה הבינה שסטודנטים חרדים שהגיעו לקמפוס הכללי הם פורצי דרך, אנשים שהיו צריכים לעבור משוכות לא פשוטות ומתמודדים עם קשיים ייחודיים הדורשים מענה ייחודי. מתוך ההבנה הזאת הפכה האוניברסיטה את התא ליחידה של ממש, עם תקציבים גם מהמועצה להשכלה גבוהה וגם מבר-אילן," מספרת הדס, שעל הקמת התא זכתה בפרס נשיא המדינה במסגרת "תקווה ישראלית באקדמיה", אירוע מכונן, היא מגדירה את הפרס הזה.
"לצד זאת, פרצתי גם מחסומים אישיים, הכרתי אנשים חדשים ויצרתי קשרים מעולים גם חברי ללימודים וגם עם המרצים. רוב הציבור מכיר את החרדים מהתקשורת, ופתאום באחד על אחד נחשפים לנו כאנשים. אני חושבת שדרך הנחישות שלי ללמוד, להשתלב, להיות מעורבת, חשפתי את העובדה שזה שאנחנו חרדים לא אומר שאנחנו לא ישראלים, ייצגתי רצון של רבים במגזר לתרום ולהיות חלק מהחברה."
כמו רוב הסטודנטים החרדים גם הדס הגיעה לקמפוס כשהיא כבר נשואה, אם לילד עם משכנתא וקשיים כלכליים ניכרים. "האוניברסיטה מציעה תמיכה רבה בתחומים הללו. אני, למשל, קיבלתי מלגה משך כל שנות הלימודים ובשנה האחרונה קיבלתי גם 17 שעות הנחיה צמודה של דוקטורנטית לכתיבת עבודת הסמינריון וארבעה מפגשי אבחון תעסוקתי בתשלום סמלי."
הדס סיימה בהצטיינות את לימודיה לתואר הראשון ואוניברסיטת בר-אילן המליצה עליה לתכנית העמיתים של מכון מנדל למנהיגות בירושלים. "אהיה שגרירה של בר-אילן ושל המגזר החרדי גם יחד," היא אומרת "זו גם שנת פרקטיקום שאעשה בתחום בריאות הנפש, אני כבר מחכה להתחיל ביישום המקצועי ולהשפיע לטובה על חייהם של אנשים ועל החברה ברמת המאקרו. ולאחר השנה הזאת, אמשיך לתואר שני ולדוקטורט," מצהירה הדס.
"התמכרתי ללימודים, זה משהו שהאוניברסיטה הכניסה בי רעב לידע, להרצאות, חשיפה לספרות מדעית ולימוד האנגלית, אלה נכסים לכל החיים. המתנה והייחודיות של בר-אילן היא שילוב של נחיתה רכה ורמת לימודים שלא יורדת מאף אוניברסיטה אחרת בארץ. אלה היו ארבע שנים שמקסמו אותי ברמות שאי אפשר לתאר. את התמורה אני לא יכולה לתמלל, לתמחר או לכמת."